אני גדלתי על התפר - לתוך המציאות הנוכחית בתור עולה חדשה (עם מתווים לחינוך של פעם) יחד עם הורים מגניבים מאוד. אין בושה באוטוריטה של האב (והאם) ומותר שהילד יחשוש להגזים, כי מה לעשות, ההורים הם הסמכות העליונה עד גיל מסוים. ההורים הם לא החברים. הם קודם כל הורים, ואין לבלבל את הרצון שהילדים ישתפו וישמחו עם ההורים, עם מוסד החברות. והנה חידוש - השאיפה למצוינות הייתה בעבר, אבל היא הייתה מלווה בערכים ומוסר. האם הדור החדש שואף למצוינות בלי ערכים? אז יופי, אני לא אחנך את הילדים שלי על פי אמת מידה, ובטח ובטח אדע למי לא לפנות בעניין.

הורים, תפסיקו לנסות ולנהל לילד שלכם את החיים.
תפסיקו לחשוב שחינוך קשוח ואלימות זאת הדרך.
כשאני אהיה אבא אני אתנהג יפה כלפי ילדי, אני אקשיב להם,
אתמוך בהם ובעיקר אעזור להם.
יש לי ניסיון עם ההורים שלי שחינוך קשוח זה משהו רע. בבקשה, תקשיבו ותפנימו.

אני לא אוכל אצל ערבים מאז המהומות שלהם לא אוהב שיורקים לי בצלחת

הורים, הכתבה משקפת מציאות ללא ספק אבל אף אחד לא אמר שהמציאות היא טובה לחברה או אפילו טובה לילדים עצמם. בתרבות שלנו: תחשבו על עובד? את מי תקבלו לעבודה ?עובד צייתן או דעתן שלא יקשיב למה שתגידו או אפילו ינסה להחליף אותכם? חומר למחשבה ...
דור הX -דור אבוד.....

תסתכלו על הזקנים.
במיוחד על אלה שנדחפים בתור.

שעוצרים אתכם ברחוב רק לנזוף בכם על עצם קיומכם.
מצקצקים בלשונם בצדקנות על כמה שאתם לא בסדר.

תסתכלו על כל הפשע והגועל והברבריות של המדינה.
מי עשה את זה? נכון. המבוגרים.
הילדים עוד לא הספיקו. הם עוד לא חיו מספיק.
ומי שמקלקל אותם, זה בדיוק כל הזקנים שאומרים להם לרמות כדי לא להיות פראיירים.

בגידול וחינוך הילדים דרושים זמן וסבלנות. אני רואה את נכדי חברותיים,תורמים ,אהובים
ותמיד תמיד משוחחים עמם, מסבירים,מקשיבים. הם הילדים של היום ושונים לגמרי מאלה המוצגים כאן...

המציאות שאת מתארת היא אכן מדע בידיוני. את מתארת את מציאות החיים העכשוויים כאילו היו סצינה מ"בחזרה לעתיד".
בעולם שבו אני חיה (אמא לשתיים, עובדת ונשואה לאבא שעובד בהייטק). מעבר לשיפורים הטכנולוגיים ולנסיעות לחול (כמה כבר נוסעים לחו"ל?) השינויים במבנה המשפחה ובוודאי במבנה נפש האדם לא כל כך גדולים. עדיין רוב נטל גידול הילדים נופל על האימהות (אלא אם בסרט העתידני שלך יש צבא רובטים שמטפל במשק הבית וצבא מטפלות שעוזר עם הילדים) , האבות שלנו עבדו קשה לפרנסה ופיספסו שנים רבות מחיי ילדיהם בדיוק כמו האבות של היום. אבות גרועים היו אז ויש גם היום. הורים טובים יצרו קשר טוב עם הילדים גם אז וגם היום, וכולי וכולי וכולי...
מה שהשתנה הוא השיח הציבורי הטרחני והמעייף על הורות. ההתעסקות האובססיבית הציבורית בכל פרט ופרט, מייגע וקטנוני ככל שיהיה, בשגרת חיי המשפחה.
החפירה הזאת היא פרנסתם של אנשים רבים ואולם הגיע הזמן לקרוא לילד בשמו - או יותר נכון להורה בשמו - נרקיסיסט. נרקיסיסט שמתעסק באופן אובססיבי בהורות של עצמו במסווה של שיח אינטלקטואלי או מתן עצות.
כל הספרים, הבלוגים, הסדנאות, תוכניות הטלוויזיה - רדיו, הכתבות - דרך עקיפה לספר עד כמה הכותב/דובר הוא הורה למופת והוא יכול ללמד אותך דבר או שניים על הורות. ובכן - הניחו לציבור בשקט נרקיסיסטים חפרנים!
במקום הקשקוש הטרחני הזה הייתי שמחה לקבל איזה מתכון לקובה חמוסתה

אני בשנה הראשונה כמורה, בסטאז', וידעתי שבמקצוע הזה יש המון קשיים כמו:
משכורת נמוכה, הורים חסרי סבלנות וכד'...
בכל זאת רציתי להיות מורה כי אני מאוד אוהבת ילדים, לשחק איתם, לקדם אותם ולעורר בהם סקרנות כלפי העולם. כמו כן, האמנתי שהמקצוע ייסב לי סיפוק רב.
אני מדי יום יושבת בבית עד שעות מאוחרות ומכינה מערכי שיעור שכוללים: מצגות, משחקים לימודיים, למידה חוץ- כיתתית, סרטונים שקשורים לנושא הנלמד ומגוון רב של אמצעים לימודיים ...
האמנתי שאם השיעורים יהיו מלווים בכל אלו, יהיה לילדים מעניין בשיעור , מה שיביא לכך שהם יהיו סקרנים ללמידה וקשובים לשיעור.
אני גיליתי שהמציאות קצת שונה ממה שדמיינתי- הילדים מאוד חצופים, ואני עוד מדברת על הקטנטנים בביה"ס היסודי. אני מרגישה שאני כבר לא מתעסקת בלמידה , יצירתיות וסקרנות כפי שקיוויתי, אלא בהשגת רעיוניות לעוד עונשים ואיסורים.
זוהי רק השנה הראשונה, רק תחילת השנה, ואני כבר מותשת (עם כאבי גרון שלא נגמרים).
כשאני הייתי ילדה לא הייתי מעזה לדבר למורות שלי ככה, מתוך כבוד ורצון ללמידה, ולא מתוך פחד...
עצוב לי שזה נגמר...

שאין להם אמא שהם נשארים זרוקים במסגרות עד 5 ( מ7 בבוקר).
למי הם יקשיבו ? כמה הם יכולים לשאת ?
בכסף לא נקנה אותם !
לקחנו להם את הדבר הכי חשוב -אבא ואמא והכרחנו אותם להתבגר בעל כורחם
עכשיו נאכל אותה !