אנו עדים למס' מחאות ציבוריות לאחרונה, (הקוט'ג, הדיור ואולי יהיו עוד בהמשך) מפריע לי מאוד המיקוד של החברים.
אנו עדים לגל התייקרויות בתקופה האחרונה, הרבה המעם החליט שנמאס לו ויוצא לרחובות. אני מרגיש שמיקוד של הציבור אינו נכון. הם נטפלים לבעיה נקודתית במקום לתמונה (הבעיה) הגדולה.
ישם הרבה אנשים בריאים שלא עובדים, וזה מכל מיני סיבות אפשריות, אם זה לימוד תורה, לא מקובל וכודמה.. בפועל יוצא, שמדינת רווחה חרטה על דיגלה, חינוך, תרבות, בריאות , רווחה ועוד שווה לכולם. אבל, המדינה צריכה הכנסה כדי לתקצב שיורתים אלו. ולפי החוק, מיסים אלו נלקחים באחוזים מהברוטו של העובדים - יוצא שהציבור שעובד מממן את כל המשפחות/אנשים שלא עובדים.
הרי ברור - שאם כולם היו עובדים, היו יותר הכנסות למדינה, היה ניתן לקבל שירותים טובים יותר וכמבן, הנטל היה מתחלק שווה והיה יורד מאיתנו.
יוצא מצב אבסורדי, שבו אנחנו זוג שמרוויח יפה (עלהנייר) נשאר בסוף החודש במינוס.. כי כל התשלומים שלנו הם מלאים (ללא הנחות) כדי שנוכל לממן משפחות אחרות.
אני מציע, לדבוק במדינת רווחה - אבל לשנות את ההגדרה. כך, שמי שיכול לעבוד, היינו שוועדה רפואית לא הגדירה אותו כנכה, חייב לעבוד, ואם הוא לא יבצע זאת ישללו ממנו הזכויות הבסיסיות שאנו מדברים עליהם.
אמנם, צריך לתת זמן לציבור שלא רגיל לעבודות אלו - להתרגל לשיטה החדשה. אזי, נבנה אסטרטגיה מוקצבת בזמן (10 שנים) שבתקופה זו יחול השינוי, ולאחר מיכן נהיה במתכונת החדשה.
אני מרגיש שאנו הורגים אצמנו (כמו שאמור הנביא "מהרסייך ומחריבייך מימך יצאו").