הכל החל בדמעות
לאחר שעברו חודשים ארוכים של טיפולים קשים וכואבים, יצאו כמידי שנה 26 ילדים חולי סרטן לטיול חלומות בלוס אנג'לס עם עמותת "גדולים מהחיים", כשהם מדלגים בין פארקי השעשועים לאינספור פינוקים באדיבות הישראלים התורמים בלוס אנג'לס. הפעם ליווה אותם כרופא המשלחת כתבנו הרפואי ד"ר איתי גל. בימים הקרובים הוא יתאר הישר מלוס אנג'לס את ההתרחשויות, הדרמות והאושר בפניהם של הילדים שיבשו כבר מדמעות
זה אמור להיות הרגע השמח ביותר בחייו. אמו של ירון המתינה לטלפון שלי כל היום בשקיקה, שרק אגיד "כן", שרק תוכל כבר לנשום לרווחה בסיוט המתמשך של חייה, מעט חמצן שהיא ובנה זקוקים לו כל כך. המזוודה כבר מוכנה בפרוזדור, החולצות הלבנות של "גדולים מהחיים" מקופלות ומגוהצות, וכל הלבנים והגרביים מוכנים במגירה לימי השהייה במסע החלומות המשגע ללוס אנג'לס לו חיכה כל כך. אבל שיחת הטלפון הייתה אחרת לגמרי. שלושה ימים לפני הטיסה ושבוע לאחר תום הטיפול הכימותרפי, חלה החמרה בתוצאות בדיקות הדם.
כבר כשהגיעו לידיי התוצאות הראשונות שיערתי בנפשי שעד סמוך לטיסה מצבו של ירון לא ישתפר. ידעתי שכל שהייה שלו במטוס סגור מסכנת את חייו בעידן בו נגיף שפעת החזירים משתולל בכל העולם, וכשאין אפשרות להבדיל בין רסיסי שיעול חיידקי המסתערים לעברו במושב שלפניו לבין רסיסי שיעול שנגרמים על ידי נגיף. כן, כל איום של פולש זר מאיים על חייו, תחת הידיעה הברורה שנסיעת החלומות הזו תתחיל כשהוא מובהל לבית חולים שם הוא מבלה בחדר בידוד משך עשרת ימי הטיול בבית החולים לילדים בלוס אנג'לס, בטיפול אנטיביוטי לתוך הוריד. לא, לא יכולתי לאשר את נסיעתו. "כל כך לא רציתי לאכזב אתכם", אמרתי לאמו, "באמת שרציתי לראות אותו איתנו על המטוס, אבל הבריאות שלו חשובה לנו יותר מכל רכבת הרים".
"אולי בכל זאת, דוקטור איתי, אולי תסתכל שוב. הוא ילד חזק" היא הפצירה בי בקול רועד, "הוא חיכה לזה כל כך הרבה חודשים, הוא עבר תקופה קשה כל כך בכימותרפיה. הוא איבד כבר את הטעם לחיים. אולי בכל זאת, דוקטור איתי?".
"דבר עם הילד, הוא רוצה לשכנע אותך שהוא חזק"
ואני הייתי שם. הייתי שם במחזות הקשים במסדרונות בית החולים, כשהילדים המופלאים והחזקים הללו גדולים מהחיים, נלחמים בחירוף נפש באוייב הסרטן ורוצים כל-כך לנצח. הייתי שם בין דמעה לדמעה, הייתי שם ברגעי הייאוש הבלתי נגמרים. הייתי שם, כשהם איבדו כל תקווה. אבל הייתי שם גם כשמצאו את נקודת האור הזו שסחפה אותם במין אינרציה מטורפת קדימה. "דבר עם הילד, הוא רוצה לשכנע אותך שהוא חזק" היא הפטירה לעברי.ומה אומרים לילד חזק כל כך, איך לא מנפצים לו את החלום הזה להיות חלק ממסע החלומות המופלא, ומדוע צריך אני דווקא להיות האיש הרע ההופך את היום שאמור להיות משמח כל כך בשבילו, לעצוב? "דוקטור איתי, אני נוסע איתכם? כן?" הוא שואל אותי. "ירון", אני משיב לו, "אתה יודע שספירות הדם שלך מאוד נמוכות ולא מצליחות לעלות. וכל מה שיקרה הוא שאת מרבית הטיול אתה תיאלץ לבלות בבית החולים, רחוק מהמשפחה, בבידוד מוחלט, כששאר הילדים מבלים ואתה מחמיץ את המסע של חייך. במקום זאת, אני רוצה לומר לך שאני גאה בך כל-כך. כי כשספירות הדם שלך נמוכות, הכימותרפיה עובדת ומחסלת את המחלה. אני גאה בך על כך שאתה חזק כל-כך ואני מבטיח שאתה מתחזק עכשיו ומצטרף אלינו בעוד כמה חודשים לטיול גדול עוד יותר".
הופתעתי מהחוסן העצום הזה. מהיכן הוא שואב את הכוחות הללו, שאלתי את עצמי. מהיכן בדיוק האופטימיות הזו. ירון בטח בי, חשבתי לעצמי, הוא האמין, הוא השתכנע, הוא הסכים והתעודד. "תודה, תודה רבה. אני יודע, אתה צודק. אני אהיה חזק. אני אהיה חזק" סיים את השיחה, כשדמעות חונקות את גרונו. ידעתי שאלו דמעות של עצב, אבל קיוויתי שהן מהולות בדמעות רבות יותר של תקווה.
ירון לא היה היחיד. בטיול החלומות הזה, בו אני משמש כאן, מלוס אנג'לס הרחוקה, רופא המשלחת, נאלצתי לבטל את נסיעתם של עוד שלושה ילדים. שוב ושוב הייתי האיש הרע שמבשר למשפחות ברגע האחרון שעקב המצב הרפואי לא יוכלו להצטרף. עוד ילד עם המוגלובין 8 מצוי בסכנת איבוד הכרה על כל הליכה קצרה בשדרת הכוכבים בהוליווד או באחד המתקנים בדיסניוורלד, ילדה אחת המצויה באי ספיקת מערכות קשה ועדיין לא מצליחה להגיע לאיזון תרופתי, וילד נוסף אצלו ספירות הדם אינן מצליחות להתאושש לאחר הטיפול הכימותרפי.
"הרבה אנשים מסביב שרק מחכים לחבק, לתת, לעזור". צילום: לירן שטרית
חמש שעות לפני הטיסה חלה תפנית דרמטית. ב-48 השעות קודם לכן נלחמו הרופאים ההמטו-אונקולוגים כדי לשפר את מצבו של מתן, שסיים את הטיפול הכימותרפי חודש לפני הנסיעה אך בדיקות הדם לא הראו שיפור ניכר והוא נתון היה עדיין לסכנת זיהומים חמורה. התקשיתי להאמין לבדיקת הדם הדחופה שנשלחה אליי לפקס והראיתה שיפור עצום בתוצאות.
"אנחנו עמותה של ילדים חולים ולא בריאים"
התלבטתי קשות אם מתן כשיר לנסיעה. מצד אחד איך אפשר לאכזב אותו לאחר שהרופאים עמלים ונאבקים כדי שיגשים את מסע החלומות הזה, מסע של פעם בחיים. מנגד חלה עליי האחריות העצומה והראשונה במעלה לדאוג לבריאותו. היא חשובה הרבה יותר מכל רכבת הרים, כך הקפדתי לומר תמיד לכל ההורים. עיינתי ללא הרף במסמכים שעה ארוכה, התייעצתי עם עוד ועוד מומחים למחלות זיהומיות ולמחלות המט ואונקולוגיות ולבסוף הגעתי למסקנה שמצבו של מתן יציב וגופו חזק דיו כדי לעמוד בטיסה הממושכת, בפעילויות מבוקר עד ליל, ובפעילויות יחד עם שאר הילדים.התקשרתי מיד אל מנכ"ל עמותת "גדולים מהחיים", ליאור שמואלי. "מתן יכול לטוס איתנו" בישרתי לו. צהלות השימחה הרעידו את אוזניית הבלוטות' שהצמדתי לאוזן. ליאור לא יכול היה לשמוע ממני עוד "לא" אחד. "אנחנו עמותה של ילדים חולים ולא בריאים" הוא הקפיד לומר לי, אחרי כל ילד שהורדתי מהמטוס בתחושה מרה. קשה היה לו לעמוד מול ההורים בלבו הרחב כל כך ולבשר להם שהחלום לא יתגשם. הפעם הוא סגר מיד את השיחה ופתח בעשרות טלפונים כדי לארגן לו מחדש את כרטיסי הטיסה והאישורים הדרושים.
וכך, לאחר חודשי הכנה מפרכים, התרוצצויות תחת מאות תיאומים בין עשרות גופים בישראל ובלוס אנג'לס מסתעפים להם, יצאה לדרך טיסת החלומות ועליה 26 ילדים חולי בסרטן מכל הארץ למסע חלומות. קצת קשה להאמין איך הטיול המתוקתק הזה שמתנהל לו כבר שנים ארוכות כאילו בהינף יד, מסובך כל-כך ודורש אסטרטגיות מסובכות, אישורים חריגים, אינספור תיאומים, בירוקרטיות וכל כך הרבה אנשים מסביב שרק מחכים לחבק, לתת, לעזור כדי לראות עוד חיוך על פניהם של הילדים שסבלו כבר מספיק.
למסע הצטרפו יחד עם ראשי העמותה, גם צוות רפואי המונה שלוש אחיות וכותב שורות אלו המשמש רופא המשלחת, עוזרים ועוד עשרות ישראלים המתגוררים בלוס אנג'לס, תורמים, מממנים ועוטפים את הילדים מכל כיוון אפשרי. לא פשוט להטיס את הילדים החולים הללו, חלקם לאחר טיפולים קשים וכואבים, אחרים בעיצומם, רחוק מהבית למסע מפרך ועתיר אתגרים. לצורך כך נערכנו מבעוד מועד בציוד רפואי כבד בעלות של אלפי דולרים, אפשרויות חילוץ ואשפוזים מיידיים. בעשרת הימים הבאים הם עתידים לשכוח מהמחלה, לספוג אושר אינסופי ולא להפסיק לחייך. בטורים הבאים תוכלו לראות את המראות, לשמוע את הקולות ולחוות את דמעות השמחה הללו על פניהם של הילדים שיבשו כבר מזמן מדמעות של עצב.
- להתנדבות ב"גדולים מהחיים" לחצו כאן
לפנייה לכתב/ת 
