"אני חיילת בודדה, אך לעולם לא אהיה לבד"

לפני 7 שנים עליתי לישראל במסגרת תכנית נעל"ה (נוער עולה לפני ההורים), לחוות הנוער הציוני בירושלים. מדי שבוע היו מארגנים לנו פעילויות רבות בנושאים יהדות, ציונות ואהבת הארץ, מחלקן נהניתי יותר ומחלקן פחות.

הטיולים והמסעות הרבים בהם השתתפתי, גרמו לחיזוק הקשר שלי לישראל ופשוט התאהבתי בנופים ובטבע. ממגוון המגמות בחרתי מקצועיות לא שגרתיות בלימודים - אמנות, מחשבים וחקלאות.

בית הספר הפך לבית בשבילי והרגשתי שאני מסוגלת להגיע רחוק בזכות התמיכה והאתגרים שכבר עברתי למרות שלא הייתה לי משפחה להישען עליה בארץ. לכן, לקראת סיום הלימודים ידעתי שאני רוצה מאוד להתגייס לצה"ל ולאחר גיוס התקבלתי לתפקיד סייעת רופא שיניים בחיל האוויר.

העדפתי לשרת בבסיס סגור כדי להבין מה זה צבא וגם כי לא היה לי בית לחזור אליו. בזכות כל אלו, השירות שלי הפך לחוויה שאזכור כל חיי. אהבתי את התפקיד ובמהלך השירות הכרתי המון אנשים מדהימים, ביניהם גם הרבה חיילים בודדים והרגשתי שיש קשר מיוחד בינינו.

לא ניתן לתאר במילים את כמות התמיכה והעזרה שקיבלתי

לעיתים, אף בלי להחליף מילה, ידענו והבנו בדיוק מה עובר אחד על השני ועם אילו קשיים אנו מתמודדים מדי יום. תמיד רציתי לעודד ולעזור, אפילו גם אם זה רק להקשיב, כי בעצמי ידעתי כמה זה חשוב לקבל תמיכה ממישהו שמבין אותך. המון דברים ריגשו והפתיעו אותי במהלך השירות, אך לא ניתן לתאר במילים את כמות התמיכה והעזרה שקיבלתי, בתור חיילת בודדה, מארגונים שונים ומאנשים שאפילו לא הכרתי.

"לנסוע לקבל את החיבוק מההורים. לא יכולתי לבקש יותר מזה".

תקופת מבצע צוק איתן הייתה הכי קשה בשבילי פיזית ומנטלית. בגלל המחסור בכוח אדם, המפקד שלי הציע לחיילים להתנדב למשימות נוספות. מיד התנדבתי ונסענו למחנה סמוך. הדברים שראיתי והרגשתי שם השפיעו עלי מאוד.

הבנתי את מקור הכוח של הצבא שלנו כשראיתי חיילי שיריון בשטח מכוסים באבק ובוץ, אבל חזקים מתמיד. חיילי גולני היו נרדמים במהלך טיפולים ועדיין אוחזים בנשק. הייתה אווירת אחדות מדהימה, כשכל כמה שעות היינו רצים ביחד למקלט, בעת אזעקה.

זאת הייתה תקופה מאוד קשה להורים שלי, שגרים ברוסיה והמרחק הגיאוגרפי וחוסר הוודאות גרמו להם לדאגה רבה. לאחר סיום המבצע נשלחתי לביקור קצר אצל ההורים. זו הייתה הרגשה עילאית, אחרי החוויות הקשות, לנסוע לקבל את החיבוק מההורים. לא יכולתי לבקש יותר מזה.

פתאום הייתי הרבה לבד, ללא שיגרה צבאית וללא ניסיון בחיים אזרחיים

המעבר לחיים האזרחיים היה גם קשה וגם מלא בציפיות. מאוד עזר לי הקורס המיועד לחיילים בודדים שעברתי לקראת סיום השירות אך עדיין המעבר היה די חד. פתאום הייתי הרבה לבד, ללא שיגרה צבאית וללא ניסיון בחיים אזרחיים, אלא עם שלל פרספקטיבות, מחשבות ודרכים אפשרויות להתקדם.

תקופת הצבא הייתה חוויה מדהימה, שחיזקה בי את האמונה שאני רוצה להישאר בארץ

ידעתי שאני אמורה לבחור דרכי לעתיד אך הרגשתי קצת מבולבלת וטסתי לבקר את ההורים. חזרתי מפוקסת מתמיד ומיד התחלתי להתכונן למבחן הפסיכומטרי, לקראת הלימודים ולשמחתי הרבה, התקבלתי לאוניברסיטת תל-אביב.

בחרתי לימודי תואר דו-חוגי ושוב, בחירת החוגים הייתה קצת יוצאת דופן - כלכלה ותולדות האמנות. לאחר סיום התואר ראשון אני מעוניינת להמשיך לימודים בתחום הכלכלה גם לתואר שני. אני שואפת להיות חלק מהמערכת הכלכלית של מדינת ישראל.

בשנה הקרובה אני גם מתכננת לחזור לחוות הנוער הציוני ולשתף עם התלמידים שעומדים להתגייס מהניסיון והחוויות שלי, כשרובם גם יהיו חיילים בודדים. מפני שאין לי קרובי משפחה בארץ אני מנסה גם כמה שיותר להיות בקשר עם האנשים שהכרתי בלימודים, בצבא ובעבודה.

לשון כרמלי ז"ל התוודעתי לפני שנתיים, כשנהרג. למרות שלא הכרתי אותו אישית, יכולתי להזדהות עם הכאב של משפחתו. הכרתי מהמקום שלי את הקושי לעזוב הכל ולהגיע לארץ, כמו גם את הלילות חסרי השינה של המשפחה שהשאיר מאחור. כשהגשתי בקשה למלגה על שמו התרגשתי מאוד. זו המורשת שלו והעזרה שלו מלמעלה לחיילים הבודדים שבינתיים השתחררו וקשרו את גורלם עם ישראל.

זו ההזדמנות שלי גם להגיד תודה לאוניברסיטת ת"א ומשפחת כרמלי על התמיכה בחיילים בודדים בישראל, רק מי שעבר את זה, יודע עד כמה זה קשה.

• טניה אופנהיים קיבלה לאחרונה מלגת לימודים ע"ש שון כרמלי. המלגה ע"ש החייל שנהרג במהלך מבצע צוק איתן, נוסדה ביוזמת אוניברסיטת ת"א ומשפחת כרמלי.