להוציא את הדיכאון מהארון

האסון שאירע בתחילת שבוע שעבר בו, על פי החשד, אם הרגה את ארבעה בנותיה והתאבדה, וכן מקרה דומה שאירע בעכו יומיים לאחר מכן, שופכים אור על מחדל חמור של החברה המערבית, ובתוכה גם החברה הישראלית, שמסרכת להכיר בדיכאון, לדבר עליו, ובכך מונעת הענקת עזרה שיכולה להיות חיונית.

נקדים כאן שתי הקדמות חשובות. ראשית, האסון שאירע בירושלים כה יוצא מגדר המציאות שכל תגובה שמכבדת את עצמה צריכה להימנע משיפוטיות ולדבוק בענווה. לדבוק ענווה כי אף אחד לא יודע וכנראה לא יידע את האמת המדויקת על הטרגדיה הנוראית. מי שהיה שם ברגע האמת שירים יד! להמנע משיפוטיות למען זכרה של אם ושל בנותיה; להמנע משיפוטיות כדי להעניק לקרובים מרחב בטוח בו יוכלו לחוות את השכול הנורא ללא עוקצנות שטחית ומיותרת.

שנית, גם אם ידוע שהאם סבלה מדיכאון, קידום הטיפול בדיכאון, טוב ככל שיהיה, לא יכול להתיימר למנוע אסונות דומים בעתיד ובוודאי לא להיות התשובה היחידה הראויה לאסון כל כך גדול. גם כאן, הרבה ענווה לא תזיק.

קשר של בושה שמעיק על המתמודדים עמו ונתפס כמחלה של חלשים

ובכל זאת, אחרי שאמרנו את כל זה, אי אפשר להתכחש לעובדה שהאם שסבלה מדיכאון, האב שסבל מסבלה וכן כל המעגל הקרוב היה יכול לחיות יותר טוב אם היו חיים בחברה שמכילה טוב יותר את המחלה הזו.

הנה חולי שאין לו לא כתובת ולא סימנים מוחשים. לאדם הסובל מדיכאון אין כיסא גלגלים, פניו לרוב לא מעווות ובכל מקרה הוא בדרך כלל מצליח לשמור על חזות שלא מעידה על כלום, בדיקות הדם שלו תקינות ויש לו אפילו רגעים, כאלה ארוכים יותר וכאלה פחות, בהם פניו קורנות מחדש והכל נראה כשורה.

הדיכאון סובל בעיקר מסטיגמה חברתית קשה, מקשר של בושה שמעיק על המתמודדים עמו ונתפס כמחלה של חלשים. מחלה שלא רואים ולא מודדים, היא כנראה מחלה של אנשים שמשעמם להם – ככה אנחנו חושבים לא מעט – של אנשים מפונקים שגרים בדירות יוקרה וכנראה לא יודעים קושי אמיתי מהו.

"כנראה שיש לו קצת דיקי, היא עוברת תקופה קשה אבל היא תעבור את זה"

מחלה שמכחישים אותה כולם, כולל מי שסובל ממנה, וממציאים תילי תילים של תירוצים: כנראה שיש לו קצת דיקי, היא עוברת תקופה קשה אבל היא תעבור את זה, למה לעזאזל הוא לא מזיז את הת... שלו מהכסא?

להתחיל לדבר: בבית הספר, בצבא, לפני הנישואים, בקופות חולים ואיפה לא

גישה זו מוטעית מן היסוד, מאחר ודיכאון אינו שונה ממצוקה פיזית. מצב נפשי זה קיבל התייחסות נרחבת בספרות המדעית והשפעתו על תפקוד האדם מוכרת על ידי הגורמים המקצועיים. אלה יודעים לעזור לאנשים הסובלים מדיכאון באמצעות טיפול פסיכולוגי ו/או מתן תרופות, ובמצבים קיצונים יותר, הטיפול יכלול אף אשפוז. מסלול הטיפול בדיכאון לא שונה לחלוטין ממסלול הטיפול בכל הפרעה או מחלה אחרת.

כולנו מפסידם ממצב כזה: מי שסובל לא מבקש עזרה או שהוא מבקש אחרי חודשים ארוכים בהם חלה הדרדרות שבהרבה מקרים הכניסה את המשפחה לתהום. המשפחה והקרובים – מי יותר ומי פחות – עומדים מהצד כמו גולם ואין להם שמץ של מושג איזו עזרה להגיש ואיך להגיש אותה.

צריך להוציא את הדיכאון מהארון וחובה זו מוטלת בראש ובראשונה על פסיכולוגיים – שאפילו להם לא קל עם הנושא הזה – ועל מחנכים. להתחיל לדבר: אם זה בבית הספר, בצבא, לפני הנישואים, בקופות חולים ואיפה לא. לארגן חוגים, לחלק חומר הסברה, בקיצור לוודא שכולם בחברה ידעו שיש מחלה שקוראים לה ד כ א ו ן, שהיא מחלה שיכולה להיות קלה אך גם חמורה, שאלה סימניה ושיש דרכים לעזור למי שסובל ממנה.

ככה, מי שסובל יידע יותר מוקדם לבקש עזרה, הקרובים ירגישו הקלה עצומה כי יכירו בסבלם, וכל השאר יידעו יותר טוב לתת קצת יד, מילה טובה או כל דבר אחר שרובנו עושים רוב הזמן. זה אולי לא ימנע מקרים דומים לאלה היו בשבוע שעבר. אבל זה אחד הלקחים הרבים שאסונות כאלה מובילים אותנו אליהם, כדי לשפוך קצת אור בתוך החושך.

• הכותב הוא ידיד המשפחה של האם מירושלים שרצחה את ארבעה בנותיה והתאבדה ומנהל הקמפיינים של גרינפיס.
  

• מעוניינים לפרסם מאמרים, הגיגים, מחשבות ודעות אודות החברה בישראל ובעולם? שלחו ל- shlomit-sh@ynet.co.il וציינו בנושא - עבור מדור "קריאה לסדר ". החומרים יפורסמו בהתאם לשיקולי המערכת.
  

• לקריאות נוספות לסדר לחצו כאן .