לפעמים הילדים צודקים ובאמת יש מפלצת

לפעמים בא לי לצעוק להורים - "תפסיקו להגיד לילדים שלכם שאין דבר כזה מפלצות מתחת למיטה. תתחילו ללמד אותם שפשוט אפשר לחסל אותן". כי יש מפלצות. בקרבנו. והילדים שלנו לעתים יודעים זאת פשוט לפנינו.

אני מסיימת שיחה של שעה עם האמא. הקטנטונת שלה בת 5. הכתפיים שלי שורפות. הרגליים קצת רועדות. כמה וכמה פעמים נדרשתי להבליע את הגוש של הדמעות שמבקש להתפרץ. שלא תשמע שזה קשה אף עבורי. ואני מקשיבה. שלב שלב. התגלית המפתיעה. ההלם. השיתוק. השיחות. הבירורים. הטיפול. תחילת התהליך הפלילי. הכל. לאט לאט. שלב שלב.

לאמא אפשר לספר הכל?

הגברים נרתמים: #גם_אני_מוטרד. מהמצב

על חושך, אור ותקיפות מיניות

"איך יכול להיות שזה כל מה שהוא קיבל?"

בוכריס, שקרים ווידאו-טייפ

אדוני המפכ"ל, יודע למה כ"כ מעט מתלוננות?

היא מבקרת את עצמה. חצי מתנצלת כשהיא מספרת כל מיני דברים בתהליך. כי אולי לא היתה צריכה לשאול כך ואולי היתה צריכה להגיב כך. ואני מסבירה לה. שתבין מה היא עושה. שתבין כמה משמעות יש לדברים שנראים לה עכשיו כאילו הם משהו שיוצא לה באוטומט לטווח הרחוק. לכל החיים.

כי כשזה קורה לבת 5, היא הרי לא מבינה לגמרי מה קורה. אבל היא תבין. עוד שלב חיים ועוד התבגרות תביא איתה עוד הצפה, אבל ממקום קצת אחר. כשזה קורה בגיל כזה, ההצפה הראשונה המשמעותית היא בדרך כלל בגיל העשרה. כשאת מתרסקת פתאום אל תמונות או סיוטים שלא היו בחזקתך קודם. כאילו לא היו נגישים עד שתתבגרי קצת ותוכלי לאפשר להם לעלות.

ופתאום בלילות צפים ושבים עוד זכרונות ישנים

ואחרי העיבוד והעיכול של גיל העשרה, ההצפה המשמעותית הבאה מגיעה בשנות העשרים המוקדמות. שוב. את מתחזקת ומתבגרת והמוח מאפשר לעבור עוד שלב. להפוך עוד דף בסיפור החיים הזה שלך שמתעתע במוחך המון שנים. ופתאום עוד זכרונות. ואז כשאת הופכת לאמא בעצמך. ואת מסתכלת על תינוקך הרך ורוצה לשמור עליו מכל משמר לכל חייו ופתאום בלילות צפים ושבים עוד זכרונות ישנים ומגיעים עוד חדשים. משמעות חדשה. תובנה חדשה.

וכך בהמשך החיים, עם התבגרותך, מגיעים עוד זכרונות, עוד תמונות, עוד משמעויות, עוד תובנות. וההבדל, אמוש, אני אומרת לה, בין אמא מפקפקת, לא מאמינה, לא מלווה, או אפילו פוגענית, לבין אמא מאמינה, קודם כל, מלווה, תומכת, מכילה, מחבקת, שולפת ציפורניים על מי שמאיים על בטחון ילדיה, הוא עצום. קשה לי להסביר לך במילים כמה את בונה את העתיד של בתך ככזה שיאפשר לה דרך של החלמה.

אמא שלה שמרה עליה. לא הסכימה שיפגעו בה. לחמה בדרקונים עבורה.

ואני שוב ושוב כמעט דומעת בשיחה. חושבת על מורן שבחרה בהמתת חסד השבוע בשוויץ. מורן שנפגעה מינית בילדותה על ידי בן הזוג של אמה. מורן שפנתה לאמה שידעה הכל ולא עשתה מאום ואמרה לה שהיא מוזמנת לעזוב את הבית אם היא לא רוצה שזה ימשיך. מורן, שנסיון התאבדות שלה הותיר אותה נכה. בחרה בהמתת חסד. ואני חושבת על הבחורה הצעירה שסיפרה לי השבוע על הפגיעה המינית הקשה שעברה מאביה. וכשלאמא שלה נודעה הפגיעה הממושכת, היא לא עשתה מאום והיא ממשיכה לישון עם בעלה, האבא. זה שפגע בילדתה. והבת מתייפחת ומפקפקת בעצמה.

וחושבת לעצמי על הקטנטונת הזו בת ה 5 מתבגרת. אולי עומדת על במה כשהיא בת 25 אחרי שביימה סרט על חייה וקוראת לאמה לעמוד לצדה על הבמה ודומעת כשהיא מודה לה על האמון והליווי ושהכל בזכותה. אולי כותבת פוסט באיזו רשת חברתית שתהיה אז על מה שקרה לה בילדותה ועל החשיבות של הורה תומך, אולי מסייעת לשורדי תקיפה מינית אחרים בילדותם ואולי בכלל לא. אבל נשמתה תהיה כזו שקיבלה את האישור לו היתה זקוקה בילדותה. אמא שלה שמרה עליה. לא הסכימה שיפגעו בה. לחמה בדרקונים עבורה.

צ'סטרטון כתב - "אגדות לא מגלות לילדים שדרקונים קיימים. ילדים כבר יודעים שיש דרקונים. אגדות באות ללמד שאפשר להרוג אותם".

• שני שטלריד, אמא של עמית וטל. לאחר שחשפה בתקשורת את סיפור האונס האישי שלה והשיקה את ״קמפיין האותיות״ , ו״לא לבושה״ , היא הקימה את עמותת ״אות הזדהות למען נפגעי תקיפה מינית״ ומאז היא פעילה במאבק נגד תקיפות מיניות, תוך ליווי מאות נפגעים והעברת הרצאות בנושא.
  

• להזמנת הרצאה היכנסו לעמוד הפייסבוק או שלחו מייל ל: shtalryd74@gmail.com .
  

• מעבר לקווי הטלפון של מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית ממתינות מתנדבות לנשים ומתנדבים לגברים, להקשיב ולשוחח באנונימיות מוחלטת. אתם לא לבד. התקשרו 1202 לקווי סיוע לנפגעות תקיפה מינית ו-1203 לנפגעי תקיפה מינית.