מבט מבפנים על מתן גזר הדין באונס בחצרים

אני נכנסת לאוטו, מציתה סיגריה, פותחת את החלון קצת קצת, ומקרבת את הסיגריה אל פי. ריח הבושם שלה עולה חזק אל נחיריי. הוא מלווה אותי כל הנסיעה. מעלה לי שוב ושוב את התמונות מבית הדין הצבאי. הבית הירוק ביפו.

היא קברה את עצמה בתוך בית החזה שלי רועדת ולא מפסיקה לבכות במהלך כל הקראת גזר הדין. ואני לוחשת לה באוזן. לא משנה מה, ניצחת. את אלופה. ניצחת הכל. זהו. עוד קצת ונגמר. עוד קצת והשנה וקצת האחרונות המטורפות האלה מאחורייך. את ההרשעה כבר קיבלת. תיכף נגמר.

לטורים הקודמים:

לא ביקשתי. אל תשלח. או שא בתוצאות

לפעמים הילדים צודקים ובאמת יש מפלצת

לאמא אפשר לספר הכל?

הגברים נרתמים: #גם_אני_מוטרד. מהמצב

על חושך, אור ותקיפות מיניות

"איך יכול להיות שזה כל מה שהוא קיבל?"

עוד קצת, אני אומרת לה. רק עוד קצת

פותחים לי את השער הנעול עליהן, על המשפחה שלה והחברים. יצוג מרשים. האחים שלה, ההורים, חברות טובות. כולם הגיעו לעטוף. והיא מחבקת אותי חזק ומסבירה לי שהפעם שומרים עליהם. לא כמו בפעמים הקודמות בדיונים שעדיין לא אפשרו לי להיכנס לבית הדין הצבאי שבהם היא "זכתה" לקללות ואיומים מצד המשפחות.

אם הפנים שלה לא היו קבורים בתוכי, הייתי מביטה לה בעיניים. כל הזמן. אבל הן לא. הן עמוסות דמעות, מרטיבות את הסריג שלי. אני מרשה לעצמי ומסתכלת על ספסל המורשעים. האחד יושב ולצדו השני. אבא של האחד נשען על גבו. לוחש לו מדי פעם באוזן. אני קצת מרחמת עליו. הוא עומד לשמוע תיכף כמה שנים יצטרך לבקר את בנו בכלא. זה לא פשוט.

היא מקופלת ורועדת ולא מפסיקה לדמוע. אבל היא לא רוצה שיחבקו אותה

אני מנסה להבין מי הוא. האם הוא כזה שגידל את הבן שלו לחוסר כבוד טוטאלי כלפי נשים, האם הוא הציע את המיטה הארורה הזו או שמא בכלל מדובר בהורה נורמטיבי לחלוטין ואולי אפילו אבא נפלא ובעל טוב וגם הוא הופתע מפשעי בנו. אני לא מצליחה לנחש.

אתם מייצגים אנסים. אני מחבקת נפגעת

השופטת ממשיכה ומגיעה לסיכום טרום שלב פסיקת העונשים. תיכף תתפרסם כותרת. כך וכך שנים נגזרו על דין טוויל ועקביה ישראל. כותרת. ואז יגיע שוב תיאור הפשעים. האונס בחצרים. וגזר הדין. אבל מה שקורה כאן, בתוך כותלי בית הדין - את זה - אי אפשר להעביר בסקירה חדשותית.

הוא שינה את הבעת פניו. הוא נראה מודאג. אני מסתכלת חזרה אל השופטים וחזרה אליו. הוא דומע. אבא שלו מחבק מאחור. הוא דומע, אני לוחשת לה באוזן. לא רק את בוכה.

8 שנות מאסר על מתלוננת אחת. 4 שנות מאסר על השנייה. שנה אחת בחפיפה. בסך הכל מורשע מספר אחד ירצה 11 שנות מאסר בפועל. מורשע מספר 2 ירצה 6 שנות מאסר.

חיבוק נצחון

בית הדין מתחיל לרחוש. קצינים נעמדים חוצץ בינינו לבין כולם ומוציאים אותנו החוצה מדלת אחורית. אני יוצאת מדלת האולם ורואה מולנו שירותים. אני מובילה את ארבעתנו פנימה. מתכוונת לסגור את הדלת כשהאבא של מתלוננת מספר שתיים מכניס את עצמו.

אני סוגרת את הדלת מאחוריו ומאחורי חברו הטוב שהגיע לתמוך והיא קופצת אל זרועות אביה. קוברת את עצמה בתוכו ומתחילה להתייפח. מספר אחת מתפרקת בבכי שכבר מזמן אינו חרישי. הרעידות דועכות אל תוך עוד ועוד דמעות ששוטפות הכל. את כל השנה וקצת האחרונות.

מתלוננת מספר שתיים מתחילה לקרוס בתוך החיבוק של אביה. היא עומדת להתעלף. כולנו מחזיקים בה, וגם באחת. היא כמעט ונופלת גם. מתיישבת על הרצפה בשירותים. עטופה. שתיהן נרגעות. אט אט. ואני מקימה את אחת ודורשת שהגיע זמן החיבוק של שתיהן. חיבוק נצחון.

• שני שטלריד, אמא של עמית וטל. לאחר שחשפה בתקשורת את סיפור האונס האישי שלה והשיקה את ״קמפיין האותיות״ , ו״לא לבושה״ , היא הקימה את עמותת ״אות הזדהות למען נפגעי תקיפה מינית״ ומאז היא פעילה במאבק נגד תקיפות מיניות, תוך ליווי מאות נפגעים והעברת הרצאות בנושא.
  

• להזמנת הרצאה היכנסו לעמוד הפייסבוק או שלחו מייל ל: shtalryd74@gmail.com .
  

•  מעבר לקווי הטלפון של מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית ממתינות מתנדבות לנשים ומתנדבים לגברים, להקשיב ולשוחח באנונימיות מוחלטת. אתם לא לבד. התקשרו 1202 לקווי סיוע לנפגעות תקיפה מינית ו-1203 לנפגעי תקיפה מינית.