נותנים לך פטור? אל תמהר לקחת

שמי איל שחל. אני בן 16 ונמצא על הרצף האוטיסטי-תקשורתי. אני לא רוצה להתפאר, אבל יש לי בעיות שרובכם לא חולמים עליהן. אני דיספרקטי בכל הגוף, ופירושו של דבר שאני מתקשה לתכנן פעולות. אני צריך ללמוד ולתרגל כל פעולה וכל צירוף של פעולות עשרות ואולי אף מאות פעמים, עד שאני מצליח לבצע אותן.

תוכלו להכיר אותי קצת יותר אם תקראו את הטור הראשון שלי .

כשאתה נושא על גופך כמה וכמה מוגבלויות, חשוב למצוא בחיים את ה"משהו" הזה שהופך להיות הדבר שתקום לכבודו בבוקר, כי התמודדות עם בעיות איננה משמעות החיים וייעודם, והיא בטח לא הדבר היחיד שיש לחיים להציע. אני קם בבוקר ומחייך כשאני נזכר בלימודים שלי. כן, זה סוג של סטיית תקן, אבל לא הראשונה.

לטורים הקודמים:

חיי כגיבור-על בסיוע ממשלתי

הילד הוא האבא של סבא

אמא יקרה, זכותך וחובתך להאמין

סרט משפחתי - מנקודת מבטו של נער עם אוטיזם

איך טווים אהבה מכל זה

אני מתוודה פה על מחדל נוסף שעלול לפסול אותי מחברות בכל אחווה סטודנטיאלית: אני, איל שחל, בן 16, בלי עבר במערכת החינוך (היא לא רצתה אותי), סטודנט שנה שנייה לתואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה, מתחנן להיבחן. נלחם להיבחן. ולא, אני לא חובב בחינות. אפילו קצת פוחד מהן - יותר מהרגיל, ומסיבה טובה.

ההנגשה שלי כסטודנט עם מוגבלויות היא נושא בעייתי. לכל מקום שאני הולך - אני הראשון מסוגי. אני תמיד צריך לשכנע את האחראים על הנגשה שלבחון אותי זה אתגר ששכרו בצידו.

בגלל בעיה נוירולוגית בתכנון פעולות ששמה דיספרקסיה אני לא יכול לכתוב את התשובה או להכתיב אותה. בעיה זו חוברת לבעיה נוספת בשם היפוטוניה, מעין רפיסות שרירים, שמקשה עליי להקליד זמן רב מבלי לקבל תמיכה קלה במרפקיי.

אני מבין לחלוטין את התוגה הקיומית שמלווה את ההנגשה שלי. החוק שאמור לאפשר אותה אינו מעודכן דיו. אז מלבישים אותי במחלצות תפארת מאמצעים שקיימים בחוק ושעונים על צורכיהם של נכי גפיים ולקויי למידה. אני בר מזל מהחלומות, כי האנשים הטובים שעושים את זה יצירתיים מאוד.

בהתאם לכך, כל תנועה שלי בזמן מבחן מנוטרת בקפידה, מארבעה כיוונים, לפעמים במשך שעות. אני לא מכיר הרבה אנשים שמוכנים להיבחן תחת זכוכית מגדלת, אבל בעיניי המשקיפים הם מלאכים שומרים. חותם הכשרות שאני מקבל מהם - "המבחן הזה הוקלד על ידי איל" - מחזק אותי מול אנשים רבים עם דעות קדומות.

אני מבין לחלוטין את התוגה הקיומית שמלווה את ההנגשה שלי

לא מזמן נבחנתי במבחן טריוויאלי מאוד לכל סטודנט – מבחן לסיווג רמה באנגלית. המבחן נערך במרכז ארצי שלא מכיר אותי. הם קראו את המסמכים ופסקו שאני בלתי בחין. לכאורה - צ'ופר. אני סירבתי בכל תוקף, כי האנגלית שלי נחשבת טובה וכי להיעדר סיווג יש השלכה קשה על כניסה לקורסים מתקדמים ועל עמידה בסיום המחויבויות לתואר.

אסור לוותר בקלות

מי שיצא לעזור לי היה הדיקן האחראי על הנגשה באוניברסיטה הפתוחה. הוא הסביר לאנשי המרכז כיצד אני נבחן בדרך כלל ושכנע אותם להעניק לי אותם תנאים. אחרי רבע שעה בחברת המטריצה של מבחן האנגלית, בדיוק כשהתחלתי ליהנות, היא סגרה עליי מסך. האחראי הסביר שזה קורה באחד משני המקרים: כשאתה מעל לממוצע או מתחתיו. אחרי כחודשיים התקבלה ההודעה על פטור מלימודי אנגלית. את הפטור הזה דווקא רציתי.

לסיפור הזה יש סוף מתוק, אבל זה לא תלוי בציון המבחן אלא בדרך אליו. המערכת ואני עובדים קשה יותר - וזה משתלם. במה שקשור למשמעות החיים, לסיבה לחיוך הזה שעל פניך, לזקיפות קומתך כאדם – אסור לוותר בקלות.

ומילה גם למחוקק – כדאי מאוד להרחיב את "חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות תשנ"ח - 1998". להוסיף למוטביו באופן מפורש גם אנשים עם מוגבלות תקשורת ובהתאם גם לעדכן את הסעיפים שעוסקים באמצעים ושירותים שעוזרים להנגשה. כמו כן, יש להנחות את המועצה להשכלה גבוהה להקצות יותר משאבים לעזור לסטודנטים עם מוגבלויות.

במצב הנוכחי אנו תלויים באנשים שבשטח - בחוכמתם וברצונם הטוב.