"ביום סיום הפנימייה - לא ידעתי איפה אישן"
"הייתה תקופה בבית שהאוכל היחיד היה פרוסת לחם עם ממרח שוקולד. כשברווחה גילו איך אני חיה הוציאו אותי לפנימייה. אז כן, מה לעשות, בסוף התקופה בפנימייה אי אפשר היה לחזור הביתה". עדות אישית של נערה בסיכון שופכת אור על מצבם של צעירים יוצאי פנימיות, לקראת דיון בכנסת על הצעת חוק חדשה שמנסה להסדיר את מעמדם
בבית הייתה אימא, שלא הייתה בריאה. קשה להגיד את זה, אבל היא הייתה נטל, היא הזדקקה להשגחה, פעם היא שרפה חצי מהדירה השכורה. היא הייתה עורכת טקסים לגירוש שדים - הייתה דוקרת את משטח השיש במטבחון שעות עם סכין כדי להוציא אותם.
פחדתי ממנה. לפעמים היא הייתה מסתכלת עליי במבט חודר, וראיתי אותה מנהלת דיאלוגים עם עצמה בראש. לפעמים ניסיתי לתת לה כדורים עם האוכל. קניתי נקניקיות וטחנתי את הכדורים לתוך הנקניקייה, כדי שהיא תיקח את הכדורים בלי לשים לב.
אבא לא היה בבית. לפעמים הוא היה מעביר כסף כדי שנשלם שכר דירה. הייתה תקופה בבית שהאוכל היחיד היה פרוסת לחם עם ממרח שוקולד, כי זה מה שהיה בתקציב שלי. אני זוכרת איך הייתי סופרת שקל לשקל - אני הייתי אחראית על התקציב, זה היה סיוט. כשברווחה גילו איך אני חיה הוציאו אותי לפנימייה. אז כן, מה לעשות, בסוף התקופה בפנימייה אי אפשר היה לחזור הביתה.
צפו בסרטון המנסה לקדם את הצעת החוק:
בתחילת כיתה י"ב הבנתי שאני צריכה כסף כי הפנימייה עוד מעט נגמרת. הייתי בורחת מהפנימייה אחר הצהריים כדי לעבוד. עבדתי בהאנגר של בגדים ובמשכורת הראשונה קניתי טלפון טוקמן וחשבתי שכך אוכל לעבוד בבייביסיטר וניקיון. כולם חשבו שטוקמן עם שיחות זה היה כדי להתקשקש, אבל אני? אני חשבתי על העבודה הבאה.
עבדתי בניקיון אצל משפחה, ובעצם במשך כמה חודשים בי"ב הייתי יוצאת אחר הצהריים מהפנימייה, מתחמקת כדי שאף אחד לא יראה והולכת לעבודה. הייתי ילדה שקטה שלא עושה בעיות, אז אף אחד לא שם לב. בסוף העבודה הייתי רצה לפנימייה כדי להגיע לחדר לפני כיבוי האורות.
אחרי כמה חודשים המדריכה אמרה לי, "אנחנו צריכות לנהל שיחה. אני בכלל לא רואה אותך, איפה את מסתובבת?". נלחצתי שאולי היא קלטה שיצאתי לעבוד. ידעתי שאין סיכוי שיאפשרו לי לעבוד בדרכים המקובלות, אז החלטתי שלא אומר לה כלום וגרמתי לה להרגיש שהכול בסדר אצלי. לא הייתי מופרעת והיו לי ציונים טובים במסלול בגרות מלאה, אז לא הבחינו שעבדתי כל יום אחר הצהריים.
ואז הגיע סוף תקופת המבחנים. עברתי את כל הבגרויות בהצלחה, ומה אני עושה עכשיו? אין לי מה לחפש פה בפנימייה. ניגשתי למנהלת ואמרתי: "תשמעי, יש לי בעיה בבית ואני לא יכולה לחזור הביתה, אני רוצה לעזור במטבח או משהו ולהישאר פה". היא הסכימה שאשאר בפנימייה ואנקה את המגורים לקראת שנת הלימודים הבאה בתנאי שאצור קשר עם אבא מדי פעם. מה יש לי ליצור איתו קשר?! שנתיים הוא לא היה בארץ, ועכשיו אני צריכה ליצור איתו קשר כדי להישאר בפנימייה בקיץ? אבל עוד לא היה לי תאריך גיוס ולא לי סידור אחר. מה, אני אחזור הביתה לטירוף הזה שוב? אז התקשרתי אליו אחת לשבוע, שיהיה.
"איזו משפחה ואיזה יחס חם"
יום אחד לא עניתי לו והוא התקשר לפנימייה, התלונן שאני לא עונה. ואני? אני בדיוק חזרתי ממשמרת של שמונה שעות, אין לי כוח לאנשים, ומנהלת הפנימייה שלחה לי אס-אם-אס: "זה לא מה שסיכמנו. מבחינתי את לא מכבדת את ההסכם, אין לך מה לעשות פה יותר". התעצבנתי עליה. נתתי את המילה שלי לבצע את מטלות הניקיון ולא זלזלתי, אז על זה היא לא יכולה לוותר לי?
התקשרתי אל המנהלת. היא לא רצתה לענות, אז לקחתי את הרגליים שלי ועזבתי את הפנימייה. אפילו לא אמרתי שלום לבנות בחדר. וצוות הפנימייה? הם אפילו לא התקשרו לראות מה קורה איתי. האמת, לא ציפיתי שהם יתקשרו. עכשיו כשאני רואה את הסלוגן של הפנימייה, שמדבר על היחס החם, אני צוחקת בליבי. איזו משפחה ואיזה יחס חם.
יצאתי מהפנימייה עם 400 שקל בחשבון הבנק. שברתי את הראש וחשבתי, איפה אהיה היום? התקשרתי למלונית-אכסניה כדי לשאול כמה עולה לינה ללילה, ואמרו לי: 400 שקל. חשבתי שאני מתה. לא הייתה לי ברירה אלא לחזור הביתה עם הזנב בין הרגליים, לחזור לטירוף שהיה שם מדי לילה: לאימא עדיין יש התקפים פסיכוטיים, תמיד חסר משהו בבית. אומנם אבא היה בבית, אבל המצב לא השתפר.
הגיוס לצבא היה הצלה - היה לי איפה לישון, היה מה לאכול. במציאות החיים שהייתה לי זה לא משהו ברור מאליו. הצלחתי לחסוך קצת בצבא, עבדתי בשבתות, ואחרי הצבא שוב התחלתי לשאול את השאלה: איפה אני אישן היום?
שרית הוא שם בדוי. שמה המלא של הכותבת שמור במערכת.
הצעת חוק סיוע לצעירים חסרי עורף משפחתי
כיום אין במדינת ישראל מענה מסודר לצעירים יוצאי פנימיות, כפרי נוער או משפחות אומנה, שנאלצים לצאת לחיים עצמאיים בגיל 18. ישנן תוכנית קטנות, אך אלה לא נותנות מענה גורף לכל הצעירים.
הצעת חוק "צעירים חסרי עורף משפחתי", שיזמה ח"כ קארין אלהרר מ"יש עתיד" וצפויה לעלות להצבעה ביום ראשון הקרוב (5.11), מבקשת לתת מענה לצעירים שאין להם גב משפחתי מגיל 18 עד גיל 25. הצעירים, שגדלו בפנימיות וכפרי נוער, יוצאים מהמסגרת בגיל 18 ונשארים לבד בעולם, בלי תמיכה, בלי קורת גג, לפעמים בלי מזון ובגדים.
הצעת החוק מבקשת לבנות לכל צעיר לקראת יציאתו מהפניימיה תוכנית אישית שתכלול סל של שירותים שתעניק לו המדינה - דיור, השכלה, סיוע בתעסוקה, השלמת בגרויות או פסיכומטרי, מזון וביגוד, יד מכוונת ומישהו לדבר איתו. כך יהיה ניתן להבטיח שכל צעיר במדינת ישראל שיסיים את המסגרת יזכה לסיוע לצאת לדרך חדשה, לבחור את מסלול חייו ולקבל הזדמנות להשתלב בחברה ובקהילה ולהצליח.