האם בני נוער הם הסיכוי לפיוס לאומי פנימי?

בשיתוף פורום דב לאוטמן  

בנאום ארבעת השבטים שנשא הנשיא ריבלין בכנס הרצליה ב-2015, איבחן כבוד הנשיא את ארבעת הקבוצות של החברה הישראלית: דתיים לאומיים, חרדים, חילוניים וערבים. אך למרות שבנאומו ניסה הנשיא אולי לחבר בין כל השבטים, בשטח כנראה שלא קרה הרבה ועדיין נותרנו שבטים שבטים - ללא חיבור.

אחד הארגונים שעוסק בניסיון לחבר, הוא פורום דב לאוטמן, שמקיים בשנים האחרונות כנסים בנושא ובמהלך השנה פועל בשלל ערוצים מול כל האוכלוסיות והמגזרים.

בשבוע הבא (26 בדצמבר) יתקיים הכנס השנתי של פורום דב לאוטמן בשיתוף האוניברסיטה הפתוחה, עיריית רעננה, קרן לאוטמן ושותפים נוספים בקמפוס של האוניברסיטה הפתוחה ברעננה, במעמד נשיא המדינה. בכנס שחלקו יועבר בשידור חי ב-ynet ידונו באתגרי החינוך לשותפות ולדמוקרטיה בישראל

אתגרי החינוך לשותפות במסגרת הלא פורמלית

במסגרת ההכנה לכנס השנה, נערך מחקר ייעודי שמטרותיו נגזרו מההכרה בחשיבותו של ערוץ החינוך הבלתי פורמלי לחינוך לחיים משותפים, וחלקם המרכזי של המרכזים הקהילתיים והמנהלים שלהם, כסוכני ומעצבי אותו שינוי ותוצאותיו יוצגו בכנס. מה שכן ניתן לומר הוא שדווקא במסגרות החינוך הבלתי פורמאלי, יש סיכוי רב יותר לבני הנוער לפגוש את השונה מהם, ולטשטש מעט את השבטיות המובנית במערכת החינוך הפורמאלי.

(צילום: אביהו שפירא)

את המחקר ניהלה דר' מיכל רייפן-תגר, פסיכולוגית חברתית ופוליטית מבית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי הרצליה וחוקרת ראשית במרכז היישומי לפסיכולוגיה של שינוי חברתי. שאלנו את ד"ר רייפן תגר מדוע דווקא בני הנוער הם התקווה לשינוי. "המיקוד הוא בשכבת הגיל הזו, 12-18, והסיבה היא שבני הנוער הם בשלב של עיצוב עולמם, התפיסות הסוציו פוליטיות שלהם, התודעה החברתית והכללת האחר", היא אומרת. "יש כ-700 מרכזים הקהילתיים בישראל ובני נוער רבים מגיעים אליהם. מחקרים קודמים מראים שכ- 25% עד 40% מבני הנוער בגילאים אלה מגיעים לפעילויות שונות במרכזים הקהילתיים, ושבני הנוער שמגיעים אל המרכזים הקהילתיים משתייכים לרמות סוציואקונומיות גבוהות ונמוכות גם יחד", היא מסבירה.

"הראיה של האחר אפילו באופן פסיבי, הופכת לחוצה מגזרים", ד"ר מיכל רייפן-תגר. (צילום: יח"צ)

"מערכת החינוך הרגילה הפורמלית מופרדת באופן מובנה למערכת חינוך חרדית, מערכת חילונית, מערכת דתית ממלכתית ומערכת ערבית. הקשר בין הקבוצות האלה כמעט לא קיים", אומרת ד"ר רייפן תגר.

מפגש בין שבטי

הגילוי המשמעותי של המחקר, מסבירה ד"ר רייפן תגר, היה שיש נקודת מפגש בין שבטית מרשימה דווקא במרכזים הקהילתיים האלה: "השאלה המרכזית ששאלנו היא שאלת עומק המפגש הבסיסי בין כל השבטים בחברה. במחקר מצאנו, שב-82% מהמרכזים הקהילתיים בארץ יש לפחות מפגש פסיבי בין נציגי השבטים. זה ממצא אדיר, למרות שאינו מצביע על טיב הקשרים אבל הפוטנציאל קיים באופן משמעותי", היא מסבירה.

"אם בבוקר בני הנוער הולכים למסגרות מופרדות זו מזו, הרי שאחר הצהריים הם נמצאים במסגרות שיכולות להציע מגע והכרות. הם לכל הפחות רואים חברים משבטים אחרים. הראייה של האחר אפילו באופן פסיבי, חשובה מאד לשינוי עמדות".

- אם קיים סיכוי למפגש פיזי, מי יכול לממש אותו?

"זהו הגילוי השני במחקר", היא אומרת. "מנהלי המרכזים הקהילתיים יכולים משום שהם בעלי חופש פעולה גדול לעיצוב אופי המפגשים והפעילויות ורואים חינוך לשותפות כחשוב מבחינה ערכית. מוקד המחקר שלנו היה מנהלי המרכזים. הם אלה עם חופש הפעולה הגדול לעיצוב אופי המפגש והפעילות ולכן אפיינו את הערכים שלהם. שם גם חיכו לנו הפתעות."

(צילום: רועי עידן)

"משמח לגלות, שמנהלי המרכזים כמהים להכרה באחר והכרות עם השונה. וזה נכון עבור מנהלים מכל ארבעת השבטים. הם מזהים את קידום חינוך לשותפות כמטרה ואחריות שלהם - גם בקידום לחינוך לשותפות בקהילה וגם חינוך לשותפות עם קהלים שלא מיוצגים בקהילה שלהם. החינוך לסובלנות ושותפות והמפגש הבין אישי הם בהחלט משהו שהם רוצים לראות אצלם.

"עם זאת", היא מדגישה, "יש פערים מאד גדולים בין הרצון לבין מה שקורה בפועל היום. הם עצמם מזהים את הפער בין השאיפות שלהם לבין מה שקורה בפועל הכל אחד מהתחומים - הכרות עם המנטליות, אורחות החיים והתרבות של האחר, מפגשים עם קבוצות שונות, ייצוג של האחר במוקדי קבלת החלטות ועובדי המרכז וכו'. הם מרגישים שהם לא עושים מספיק, לפחות לא מספיק כדי שישתווה לשאיפה שלהם ולהיכן שהם רוצים להגיע".

- אז למה זה לא קורה?

"מה שקורה בפועל מעוצב לפי מה שהמנהלים חושבים שהקהילה רוצה לקבל. הציפיות של הקהילה מעצבות מאד את מה שקורה בפועל. המנהלים מעוניינים באישור ההנהגה קהילתית וההורים. וזה מה שמגביל את העשייה בפועל. לא תמיד הקהילה מקבלת מהלכים כאלה בחיוב".

המלצות עיקריות

צוות המחקר קורא לקדם שיח בתוך הקהילה, ולאבחן את המגבלות והחסמים הייחודיים לכל קהילה. בנוסף, הם ממליצים על פיתוח הכשרות מתאימות: פיתוח ידע וכלים להתאמת תכנים ופעילויות, התמודדות עם מגוון בתוך הקהילה וקידום ושיפור המפגש עם האחר מחוץ לקהילה.

- איך תציגו את המחקר בכנס?

"יש קהילה גדולה בארץ שפועלת לקדם חינוך לשותפות בארץ. הכנס הקרוב נותן במה לשיח בין השחקנים השונים ומאפשר למידה משותפת ושיח. נשאלנו אם ניתן להגיע לקרוב לבבות מסוג זה ויש עם מי לעשות את זה. האם ערוץ המרכזים הקהילתיים משמעותי לחינוך לשותפות. התשובה שלנו היא בהחלט כן", היא אומרת.

בני נוער בהתנדבות למען הקהילה(צילום: רשת קהילה ופנאי חולון - מלאכי)

"יש מפגש מבחינה מבנית והעומדים בראש המוסדות האלה, מכל השבטים, רוצים ורואים ערך בחינוך לשותפות. הם רואים את זה במסגרת אחריותם גם לגבי הקבוצות בקהילה שלהם וגם לגבי הקבוצות מחוץ לקהילה שלהם. יש בני נוער רבים במרכזים הקהילתיים. בפועל, נעשה פחות ממה שהם שהמנהלים רוצים לעשות. ולכן צריך לתמוך ולהשקיע במרווח הזה שנוצר".

"המחקר נבנה תוך שיח עם ההנהגה של החברה למתנס"ים. חינוך לשותפות הוא חלק מרכזי בחזון שלהם, כך שיש מי שיתרגם את ההמלצות לעשייה בשטח. תוצאות המחקר יוצגו בכנס במסגרת פאנל, שישבו בו ראשי העמותות והארגונים הבלתי פורמליים בארץ ומנכ"ל החברה למתנ"סים. בכנס ינכחו כל השחקנים המרכזיים בארץ שפועלים לקידום חינוך לשותפות. הם ישמעו את התוצאות ואת החסמים ועל הפוטנציאל הגדול, שקיים בקהילה.

"יש עוד הרבה עבודה", אומרת ד"ר רייפן-תגר, "עכשיו צריך לגייס את כל השחקנים הרלוונטיים כדי למקסם את הפוטנציאל לחינוך לשותפות". 

בשיתוף פורום דב לאוטמן