איזה נטל? אחרי!
"השירות בצה"ל הוא לא נטל, הוא גם לא חובה, הוא בטח לא זכות ששמורה ליחידי סגולה. השירות בצה"ל הוא חלק מההתבגרות לתפקיד של אזרח ישראלי". ענבר הרוש-גיטי מנכלית תנועת "אחריי!" בטור אישי
חדשות לבקרים אנחנו שומעים על הירידה באחוזי הגיוס, על בעיות המוטיבציה בלחימה ועל בנות שפורצות את כל תקרות הזכוכית ומגיעות להיות לוחמות. הדיבור הישראלי על הגיוס לצה"ל הפך במידה רבה לנבואה שמגשימה את עצמה. השיח מנכיח את היעדר המוטיבציה, את המחיר הגדול שמשלמים המשרתים, את כל אלה שלא רואים עצמם חלק מהמשחק והרווחה הגדולה שמתאפשרת להם, וכן גם את המיוחדות, הבנות יוצאות מן הכלל שאנחנו מנסים להבין למה הן כל כך רוצות לקחת חלק ב"נטל" הזה ולהיות לוחמות.
השימוש במילה "נטל" חוטא להסתכלות הכי בסיסית על השירות לצה"ל – המימוש האזרחי הגבוה ביותר. ההחלטה של צעיר או צעירה להקדיש כך וכך שנים מחייהם ולרכוש זהות אישית חדשה, ללמוד שפה, להתעמת עם קושי, להכנס למעגלים חברתיים חדשים לגמרי - היא לא החלטה של העצמה אישית, היא גם לא החלטה של אופנה, היא בוודאי לא מחויבת המציאות והיא גם לא סתם החלטה לשאת בנטל. היא החלטה לממש את האזרחות הישראלית במובן העמוק ביותר, גם הבסיסי ביותר.
השירות שלי בצה"ל ממש לא היה שירות של לחימה, עוד היו בזמני האפשרויות אבל אני מודה שהאומץ היה דל מידי. עם זאת התמזל מזלי לעבור טירונות חצי קרבית, אני זוכרת את תחושת הזיכוך וההתעלות הערכית בסופו של מסע אלונקות. אני יודעת שהחיבור שהרגשתי אז לחברות מתחת לאלונקה הוא החיבור החזק ביותר שאפשר להרגיש לאדם זר שפגשת יומיים קודם באוהל.
אני זוכרת אושר אינסופי מניצחונות של "צוות 17", מטקסי סיום והשבעות. אני זוכרת שהרבה מהאמת על החברה הישראלית התגלתה לי אי שם בחולות ניצנים בשיחות של פטרול סביב המאהל.
השירות בצה"ל הוא לא נטל, הוא גם לא חובה, הוא בטח לא זכות ששמורה ליחידי סגולה. השירות בצה"ל הוא חלק מההתבגרות לתפקיד של אזרח ישראלי. עלינו לעסוק בשאלות של המוכנות לשירות, על מה גורם למשברים ואיך אנחנו יכולים למנוע אותם, על ההשתכללות של תקופת השירות בשנות האלפיים על תפקיד המחנכים והמפקדים ביחס לאתגרים הערכיים של החברה הישראלית היום.
אנחנו צריכים להבין שוב איזו הזדמנות חברתית יש לחברה הישראלית באמצעות השירות בצה"ל. איך אוכלוסיות מרוחקות יכולות להפגש, איך בני נוער מגלים יכולות חדשות וזוהרות בעצמם, איך הצעיר והצעירה הישראלים מקבלים מחדש משמעות לחיים שלהם פה, איך הם ימשיכו להיות אזרחים שנותנים, כי הם היו חיילים וזה נשאר איתך לנצח.
- הכותבת, ענבר הרוש-גיטי, היא מנכ"לית תנועת "אחרי!"
תנועה ייחודית שהוקמה לפני 20 שנה במטרה לטפח מנהיגות צעירה ולפתח מעורבות חברתית בקרב בני נוער מהפריפריה החברתית והגאוגרפית בישראל, מתוך אמונה לכל אחד ואחת ישנה היכולת לנהל אורח חיים בריא ולהיות אזרח שווה, תורם ומוביל במדינת ישראל, ללא קשר למקום בו נולד ולסביבה בה גדל. לעמותה 45,000 בוגרים.
- שני האלמנטים המרכזיים השזורים בכל פעילות של העמותה הם תחושת מסוגלות ותחושת שייכות. את תחושת המסוגלות רוכשים החניכים באמצעות התמודדות עם קושי משמעותי כחלק מובנה של הפעילות כשבסופו הם חווים את תחושת ההצלחה. לגבי תחושת השייכות - חניכים רבים מתחילים את דרכם ב"אחריי!" כשהם שופעי טענות כלפי המדינה וחלקם גם בעלי דעות קדומות כלפי אוכלוסיות אחרות בחברה. בתוך הפעילות פוגשים החניכים את שלל הקבוצות בחברה הישראלית, ביחד איתם, תחת אותה אלונקה. המציאות הזאת מביאה את החניכים להכרה לפיה "המדינה זה אנחנו ומה שנעשה הוא שיהיה" וכך מתועלים הטענות והקשיים לעשייה חיובית כלפי החברה הישראלית.
לפנייה לכתב/ת 
