הייתי ילד מוכה ואין לי במה להתבייש
לקראת מופע התרמה של ויצו ישראל, שיכלול איחוד מחדש וחד פעמי של כוכבי להקת הנח"ל לדורותיה, לפניכם שני טקסטים אישיים. סיפורו של נער ששהה במקלט לנשים מוכות, ושל מנהלת המקלט, שיחד יציירו תמונה רחבה של החיים מחוץ לבית האלים
אני תלמיד כיתה י"א, עכשיו בתקופת בגרויות...אני יוצא עם חברים נהנה ועושה מה שבא לי בעיקרון. נשמע נחמד נכון? בלי הרבה דאגות או דברים שצריך לחשוב עליהם.
פשוט לחיות את החיים. אני כאן כדי לספר לכם איך בכלל הגעתי לחיים הטובים האלה היום.
הייתי תלמיד כיתה ז' כשהכול התחיל להשתנות לי. המקום שמקיף אותי הוא לא אותו מקום, החברים הם לא אותם החברים וכולי מוקף באנשי צוות ונשים נוספות חוץ מאימי (וכמובן שאי אפשר לשכוח את אחיותיי הקטנות). זה היה עוד יום רגיל בתחילת שנת לימודים חדשה לגמרי.
אני עוד זוכר את התאריך ואיך הכל עבר, ממש כמו סרט נע בראש: התאריך הוא הראשון בספטמבר, באמצע שיעור אנגלית אמא התקשרה אליי ואמרה לי שאני צריך לצאת מבית הספר ושיש לי אישור ממנה לעשות כך.
אז יצאתי מבית ספר ואני רואה את אמא מחכה לי באוטו. שאלתי אותה למה אנחנו נוסעים והיא לא החזירה לי תשובה. הגענו הביתה והיא אמרה לי לקחת מספר שקיות גדולות לאוטו. הייתה לי תחושה שאנחנו עוזבים אבל לא אמרתי מילה. נסענו לחברתה הטובה ושם חיכינו למונית שתבוא לקחת אותנו. אני שוב מזכיר שכל זה נעשה עם אחיותי הקטנות (לא לשכוח מעתה והלאה!).
הגענו למקום שאני אישית חשבתי שנראה כמו כלא. אני חושב שזה הדבר הראשון שיכול לעלות לראש של ילד בכיתה ח' באותו רגע. לא משנה נחזור לסיפור... אז הגענו למקום הזה שלמדתי בהמשך שקוראים לו ויצו עם כל השקיות שלקחנו איתנו מהבית. אני זוכר ששנאתי את המקום, בלי שום סיבה. כל מה שרציתי היה לעזוב את המקום המעצבן הזה ולא אכפת לי לאן. בהמשך הגיעו עוד ילדים קטנים (עוד סיבה לשנוא את המקום).
שהיתי שם אחד עשר חודשים ולא יכולתי להתמודד עם החוקים המעצבנים של המקום ואנשי הצוות שלא ירדו ממני. לא הבנתי למה אני צריך לעלות לחדר בתשע וחצי בערב. זה עצבן אותי כי כל הסרטים שרציתי לראות נגמרו בעשר!. לא הבנתי למה אני צריך לשוחח על מה שקרה לי עם מישהי שאני לא מכיר? מי היא בכלל? מה היא עושה כאן?
אז החלטתי למרוד. כן...למרוד. לא הייתה לי אופציה אחרת. חשבתי שמתייחסים אלי כאל ילד אבוד שלא יודע מה הוא רוצה לעשות בחיים. זה עצבן אותי כי חשבתי שאני בוגר ויכול לעשות מה שאני רוצה. בכל זאת, הייתי בן שלוש עשרה. הערה: הצלחתי להגדיל את זמן השהות שלי למטה מתשע וחצי לעשר. ההישג הכי גדול שלי בתקופת ה"מרד"....
אחד עשר החודשים הבאים עברו אותו הדבר: בית ספר, מקלט, בית ספר, מקלט (מדי פעם חוג).....וכך הלאה. כמובן שהיו גם חוויות טובות, הרי אני בחיים לא אשכח את הפעם ההיא שהלכנו למושב של אחת מאנשי הצוות והיינו בבריכה שם. אבל מי שבאמת עזר לי להעביר את שהותי במקלט היה החונך שלי... היינו משחקים כדורסל, או יוצאים החוצה לבלות. הוא היה לוקח אותי גם לסרטים מדי פעם ולפעמים סתם ישבנו בתוך המקלט ודיברנו. אני ממש שמח שהוא היה. הוא עזר לי נורא ודרך אגב אני עדיין בקשר איתו.
בתור ילד שסיים כיתה ח' ולא יכול היה לסבול את המקלט הזה יותר, הרגע שבו עזבנו היה הרגע הכי משמח. הרגשתי כמו ציפור חופשיה ויכולתי לעשות מה שבא לי. הגענו לדירה החדשה. הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לי לאחר אחד עשר חודשים מעצבנים במקום שלא רציתי להיות בו.
אמרתי לעצמי שאני את המקום הזה לא מבקר יותר לעולם והנה אני פה, כותב את הסיפור שלי במקום שהבטחתי לא לדרוך בו לעולם. והנה עוד סקופ שתאהבו לשמוע: לקחתי יוזמה והתנדבתי במקום הזה במשך שנה וליויתי ילדים, אמנם קטנים ממני אך באותו מצב שאני הייתי בו... לא מתחרט על שום דבר.
אני מספר לכם את כל זה כדי שתבינו שלא הגעתי למקלט סתם. אני הייתי ילד מוכה ואמי הייתה אישה מוכה. אני בכוונה אומר זאת בלשון עבר משום שאני יודע שאני היום לא ילד מוכה. אני לא מתבייש לדבר על הנושא כי זה לא מה שמגדיר מי אני ומה אני יכול להיות. אני מודע למראות שחזיתי בהם ואיני מתבייש.
שורה תחתונה: לא בושה להגיד הייתי ילד.ה או אישה מוכה ...כולנו בני אדם.
הצד שלה - הגעת אלינו נער. יפה תואר וכועס. מאד.
הימים היו הימים שאחרי מלחמת 'צוק איתן', המיקום שלנו לא היה אטרקטיבי והמקלט היה ריק. זה הקל במעט על חבלי ההסתגלות (בעינינו כצוות...). אז באמת כעסת, בעטת, תרתי משמע, ולא היססת לנהל איתי, כמנהלת מקלט, שיחות ומשאים ומתנים על התנאים שלך במקלט, כאדם בזכות עצמו, כנער מתבגר.
זרקת אותי שנים אחורה בשיחות האלו. אתגרת אותי. למדנו להעריך אחד את השנייה ולדבר זה עם זו. היתה בך ציניות שהפתיעה אותי אבל שמרה עליך. הבנו שבתוך כל הכאוס של החיים שלך, אתה חייב את מעטפת ההגנה הזו. אז לא מיהרנו לפרק אותה ולא נלחמנו בה. פשוט נתנו לה להיות.
לאט לאט, גם אם היה קשה להודות, רכשנו את אמונך. התחלת לחייך, אפילו שמענו אותך צוחק. אפשרת מידי פעם הצצה לפגיעות הזו שמאחורי הציניות. למפגשים עם העובדת הסוציאלית, שאמנם "לא הבנת מה אתה עושה שם" הגעת כמו שעון פעמיים בשבוע. אחרי שעזבת, סיפרת לי שלפעמים נרדמת לה בחדר, לפעמים שמעת מוזיקה בקולי קולות. אין ספק שהעשרת את הידע שלה במוזיקה עכשווית של נוער, וכשהתעוררת-היא, תמיד היתה שם.
היה מרתק לראות את התהליך שלך במקלט ואת ההבנה שזה הבית, זמני, אבל זה הבית והוא מוגן, בטוח ומאפשר. כשהרשית לעצמך להזמין חברים למקלט, הבנו שאתה כבר במקום אחר.
גם אני זוכרת את היום שיצאתם מהמקלט. לחצת על אמא שלך לצאת לפני תחילת השנה – "אני לא מתחיל כאן עוד שנה! אין מצב!" אמרת לה. ואמא שלך, לביאה, שמלווה אותך כל הזמן ושעם כל הקושי, מהווה עבורך ועבור אחיותיך עמוד איתן, הצליחה לעמוד במשימה ויצאתם לדרכם החדשה לפני האחד בספטמבר, שנה אחרי שהגעתם. עברתם קרוב אלינו, ובאמת לא באת הרבה.
עד שנחתת אצלי במשרד, שנה אחרי שיצאתם ושוב ניהלת איתי משא ומתן. ממקום אחר. באת עם רעיון – מחויבות חברתית במקלט. סיפרת לי שישבת בכיתה וסיפרת לחבריך איפה היית ועל האפשרות לחבור אליך לפרויקט עם ילדי המקלט. המורה שלך סיפרה לי שהצלחת לסחוף אותה ורבים מהתלמידים. ישבנו יחד וכתבנו את הכללים והדרישות מהתלמידים שירצו להשתלב בפרויקט ואתה קבעת- מי שלא יתמיד לא יוכל להמשיך. "הילדים האלו צריכים לראות אותנו באופן קבוע. להבין שאנחנו שם לא משנה מה", כך אמרת לי. אפילו קבעת שבזמן ההתנדבות עם הילדים – אין סלולרי. מי היה מאמין!
ובאת. אתה וחבריך, באופן קבוע פעמיים בשבוע. יצרת קשרים מדהימים עם ילדים מהמקלט, נתת מעצמך וקיבלת מהם.
היתה לי הזכות ללוות אותך מקרוב ומרחוק, להתרגש עם אמא שלך על ההישגים שלך ובעיקר להתבונן בתהליך שלך, לראות את ההבנה וההשלמה שהאלימות שחווית והיית עד לה, היא רק חלק מסיפור חייך ושאתה יכול לבחור לכתוב אותם אחרת ולהיות אחרת.
אתמול, באת למשרד שלי כדי שנכתוב יחד את הסיפור שלך לקראת האירוע התרמה של ויצו ישראל למענם של אותם נשים וילדים נפגעי אלימות כפי שאתה היית. נרתמת ברצון. המילים, הניסוחים נשפכו בלי מאמץ.
יש לך אמירה!
וכדאי שיקשיבו לה.
כשאני חושבת עליך, אני רואה אותך בהמשך חייך ומאמינה שעוד תגיע לקצונה (קצת כמו שאמא רוצה), מאמינה שכל יעד שתחליט להגיע אליו – אתה תגיע – לא בחיל, לא בכוח כי אם ברוחך.
אנחנו תמיד נהיה שם.
שרון. מנהלת המקלט.
צפו בחזרות לקראת איחוד להקת הנח"ל במופע ההתרמה:
- לכבוד חגיגות ה-70 למדינת ישראל תקיים ויצו ישראל ב-22 בינואר 2018 במשכן אומנויות הבמה בתל אביב, מופע התרמה ייחודי שהכנסותיו יוקדשו לטיפול ולמניעת אלימות במשפחה. המופע יכלול איחוד מחדש וחד פעמי של להקת הנח"ל בהשתתפות כוכבי הלהקה לדורותיה. בין המשתתפים: מירי אלוני, ששי קשת, טוביה צפיר, אלון אולאראצ'יק, שולה חן, אופירה גלוסקא, אלון נוימן, עדי כהן, לירון לב, ניר שיבר, נעה אסנר. להזמנת כרטיסים התקשרו לטלפון 03-6923775 או באתר
.
לפנייה לכתב/ת 
