סכנת גירוש עם תואר: הסטודנטים הפליטים חולמים על עתיד טוב יותר
עשרות פליטים ממדינות אפריקה לומדים במוסדות להשכלה גבוהה בישראל וגם מעל ראשם מונפת בימים אלו חרב הגירוש. "אנחנו מרגישים ברי מזל להיות כאן ולקבל השכלה גבוהה", הם אומרים, "אבל חיים בפחד ממה שעלול לקרות לנו אם נגורש. אנחנו לא מבקשים לקבל אזרחות ישראלית, רק רוצים להרגיש בטוחים"
בשיתוף israel at heart
הם חיו בשקט ובשלווה עם משפחותיהם עד שאיום קיומי נשקף לחייהם, אם מלחמה, רצח עם או דיקטטורה אלימה. הם נאלצו לצאת למסע ארוך ומסוכן עד שהגיעו לישראל בתקווה למצוא הגנה, אבל גם רצו להעשיר את חיי הרוח ולהתקדם מבחינה אישית ומקצועית. הודות לתרומות מנדבנים ומענקי לימודים, הצליחו עד היום כ-40 פליטים ממדינות אפריקה להיכנס לדלתות האקדמיה הישראליות ולסלול את עתידם בחוגים יוקרתיים כמו ממשל, תקשורת, פסיכולוגיה ומנהל עסקים. עכשיו גם הם חוששים ממבצע הגירוש שעתיד לצאת לפועל בשבועות הקרובים.
"למדנו הרבה בישראל ועם הידע הזה אנחנו רוצים לחזור לארצנו"
טאג' הרון (29) הוא דמות מוכרת בקהילת הסטודנטים הפליטים - הוא סיים בשנה שעברה את התואר השני שלו במדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב וכיום הוא מנהל את ארגון הסטודנטים האפריקנים, המסייע לפליטים שרוצים ללמוד במוסדות חינוך להשכלה גבוהה. "אנחנו רוצים להראות לישראלים דרך הארגון שאנחנו לא עול על המדינה. למדנו הרבה בישראל, אנחנו מכירים את המנטליות שלה ואנחנו מקווים שעם הידע הזה נחזור לארצנו. אנחנו לא רוצים להיות פליטים לנצח".
מה אתה מצפה לעשות עם התארים שלך?
"אני מקווה שאוכל להשתמש בהם כדי לעבוד בפוליטיקה, שאוכל לתרום למצב בסודן. עכשיו זה נראה בלתי אפשרי. אני מקווה שהסיטואציה תשתנה ושאוכל לתרום ולהביא שלום למדינה שלי".
טאג' נמלט מדארפור בגיל 19 לאחר שנכלא ועבר עינויים. "הצלחתי להשיג השכלה, משהו שרק יכולתי לחלום עליו בסודן. מצד שני, אני נמצא כאן כבר עשר שנים על ויזה שצריך לחדש כל חודשיים. זאת סיטואציה מפחידה, אנחנו נמצאים בלימבו, לא יודעים מה יקרה מחר, מחרתיים או בשנה הבאה".
אתה יכול להבין את האנשים שתומכים בגירוש?
"יש אנשים שלא פגשו מעולם פליטים והם מתבוננים עליהם מרחוק. קשה לשנות דעה כשיש לך דימוי מסוים בראש. אני מרגיש בר מזל אבל מצד שני אנחנו לא מבקשים לקבל אזרחות, אנחנו יודעים שזו מדינה יהודית. אנחנו רק רוצים להרגיש בטוחים. אני מקווה שהשלום יגיע לדארפור ואז הישראלים יראו שהפליטים רוצים לחזור הביתה. בית הוא בית. אני רחוק מהבית כבר שנים. לא ראיתי את המשפחה שלי משנת 2004. זה מאוד קשה. למי שלא מאמין אני מציע לעזוב את המשפחה שלו לחודש ולראות איך זה מרגיש. אני בן אדם, כמו כל אחד אחר".
"שמעתי על סיפור מצרים ועל השואה והבנתי שרק בישראל אני רוצה לחיות"
הסיפור של אוסומעין ברקה הוא לא פחות ממדהים - הוא נולד לפני 23 שנים בכפר קטן בדארפור. כשהתחילה מלחמת האזרחים הוא היה בן 9. אביו ואחיו נרצחו לנגד עיניו והוא נמלט עם אמו ואחותו למחנה פליטים בין דארפור לצ'אד, שם חי שלוש שנים.
"בשלב הזה היו לי שתי אופציות - לחזור לכפר שלי ולהילחם עליה או לעזוב את מחנה הפליטים ולחפש חיים נורמליים ומסגרת חינוך. אמא שלי העדיפה את האופציה השנייה ואמרה לי משפט שלא אשכח, רק מאוחר יותר הבנתי אותו 'תחשוב טוב יהיה טוב. תמצא חיים נורמליים, תלמד ותהיה מנהיג שיודע לפתור מלחמות ללא שפיכות דמים'".
אוסומעין יצא להגשים את משאלתה של אמו בדרכים לא דרכים = בגיל 13 הוא עזב אותה ואת אחותו שנותרו במחנה הפליטים, הוא נדד לבד ללוב ואז למצרים, שם נתקל בפעם הראשונה בטלוויזיה בסיפורו של עם ישראל. "השדר סיפר על יציאת מצרים ועל השואה, על כך שאנשים נרצחו וכל העולם שתק. הזדהיתי עם הסיפור והחלטתי שאני לא חוזר הביתה וגם לא מנסה להגיע לאירופה או לארצות הברית, רק לישראל, כי האנשים שם חוו את מה שאנחנו חווים היום".
אחרי שנע ונד ברחבי ישראל - והוא בן 14 בלבד - הגיע אוסומעין לכפר הנוער ימין אורד שעל מורדות הכרמל, שם מצא בית חם, מקבל ואוהב. הוא היה תלמיד שקדן וסיים את הבגרויות בהצלחה. התחנה הבאה שלו הייתה המרכז הבינתחומי בהרצליה בחוג לממשל. עוד סמסטר הוא צפוי לסיים את התואר שלו, בינתיים הוא גר בהרצליה, הוא פעיל חברתי וחונך בתוכנית מעורבות חברתית. כיום הסטטוס שלו הוא ב'1, כלומר הוא נחשב לתייר עם רישיון עבודה ועליו לחדש אותו כל חצי שנה.
מה התוכניות שלך אחרי הלימודים?
"אני מתכוון להמשיך לתואר שני. טוב לי פה, התחלתי כאן מאפס ובניתי את החיים שלי. אם אעבור למדינה אחרת אצטרך להתחיל שוב מאפס וקשה לי לחשוב על זה".
אתה מרגיש רצוי בישראל? יש אנשים שטוענים שהפליטים הם מהגרי עבודה, שיש הסכם מול רואנדה ואוגנדה ושהן מדינות בטוחות.
"לישראלים שתומכים בגירוש אין מושג מה זה מדינות אפריקניות שעברו רצח עם כמו רואנדה. איך רואנדה תצליח לטפל בפליטים אם היא לא הצליחה לטפל באזרחים שלה? גדלתי והתחנכתי פה ואני עדיין מתפתח כאן. איך אני יכול לעזוב? זה לא אומר שאשאר כאן לנצח. אני אחזור למדינה שלי אבל אני גם רוצה לחזור לכאן. פגשתי מקרים קשים של גזענות אבל אני לוקח את הדברים השליליים והופך אותם לחיוביים. זה מחזק אותי ועוזר לי לבנות את המנהיגות שאני מנסה לבנות".
"רוצה לחזור הביתה, זה לא המקום שלי".
קאדי (36, השם האמיתי שמור במערכת), אשתו ובתו בת השש שנולדה בארץ גם מועמדים לגירוש. קאדי נמלט ממלחמת האזרחים בחוף השנהב, שם הצטרף לצבא המורדים. הוא הגיע לישראל בגיל 24 ולמרות שהיה חייב לפרנס את משפחתו, הלימודים בערו בעצמותיו וכיום הוא לקראת סיום התואר שלו בתקשורת.
עד 2010 היה לקאדי מעמד של פליט בישראל ולאחר מכן המדינה סירבה להכיר בו כפליט. הוא אינו יכול לחשוף את שמו האמיתי כיוון שהוא חש סכנה לו ולמשפחתו.
אתה מפחד שתגורש לאוגנדה או לרואנדה?
"בוודאי. אני לא מכיר את המדינות האלו, זה רחוק מהמקום שממנו הגעתי. אני אפילו לא יודע באיזה שפה מדברים שם".
איך ייתכן שאתה לומד אם אין לך מעמד פליט?
"הבינתחומי הוא בית ספר דמוקרטי ופתוח. כל אחד יכול ללמוד בו אם הוא עומד בדרישות ואני עמדתי בהן. כשעזבתי את חוף השנהב הייתי בשנה הראשונה באוניברסיטה".
וממה אתה מתפרנס?
"אני עובד במטבח במסעדה וזאת עבודה קשה. אין לי שום אפשרות לעבוד בעבודה יותר מכובדת. כשאני נמצא בעבודה אני מרגיש שאני מאבד את כל מה שאני מנסה להשיג. אתה מדבר עם אנשים שבכלל לא מבינים מי אתה. אני חוזר כל כך מותש מהעבודה, לא יכול ללמוד או לצחוק עם הילדה שלי. החברה לא מבינה את הסיטואציה שלנו, אנשים חושבים שאנחנו רוצים לחיות פה. אני רוצה לחזור הביתה, זה לא המקום שלי. אבל אני לא יכול לחזור. יש לי חבר שחזר לחוף השנהב לפני ארבע שנים, כבר לא היה אכפת לו מה יעלה בגורלו, וזה מה שקרה - הוא מת".
בשיתוף israel at heart
לפנייה לכתב/ת 
