לבחור לחייך ולחיות באור ולא בחושך
"זאת אינה קבוצה רגילה. זה לא טיול מאורגן רגיל, זהו מסע. ואלו אנשים שאיבדו את היקר להם מכל, את ילדיהם. שום דבר נורמלי ורגיל אין פה, משום ששום דבר נורמלי אין באב שקורא קדיש על ילדיו". מרינה חס הצטרפה להורים שכולים מעמותת "אור למשפחות" במסעם לרומא. צפו
שלוש לפנות בוקר, שדה התעופה בן גוריון. קבוצת אנשים עומדים ביחד סמוך לעמדת המודיעין של טרמינל 3. על פניו קבוצה רגילה של אנשים שטסים לטיול מאורגן לאחת ממדינות העולם. חלקם עומדים בזוגות, חלקם בחבורות, משוחחים, צוחקים וחלקם עומדים שותקים, עייפים מהשעה. כלום לא מרמז על דבר יוצא דופן בחבורה.
פתאום משום מקום נשמעת מוזיקה, כלי נגינה כלשהו, כלי נשיפה, לא דבר זר בשדה התעופה בן גוריון. תוך שניות מסתבר שכלי הנשיפה הזה מגיע מהקבוצה ושהאחראי לצלילים האלה גם הוא, חלק ממנה. הוא מגיע יחד עם אישה בלונדינית וגבוהה, עירית שמה, היא עומדת זקופה ופורסת ידיה לצדדים, פונה לחבורה של האנשים כאילו עוטפת את כולם בחיבוק. המוזיקה שמתנגנת היא קצבית ושמחה, אך באותה נשימה יש בה משהו מאוד עצוב, בשלב הזה כבר אי אפשר להתחמק, זאת אינה קבוצה רגילה. זה לא טיול מאורגן רגיל, זהו מסע. ואלו אנשים שאיבדו את היקר להם מכל, את ילדיהם. שום דבר נורמלי ורגיל אין פה, משום ששום דבר נורמלי אין באב שקורא קדיש על ילדיו.
מטרת המסע ביוזמתה של "עמותת אור" למשפחות בהובלתה של עירית אורן גונדרס, הוא כמטרתה של העמותה, להכניס פיסת אור במקום שבו צל גדול נמצא ומאיים להישאר. להכניס מעט צחוק במקום שהצחוק מפנה את מקומו לשתיקה רועמת ולהכניס חיים למקום שבו נדמה שהחיים נגמרו ביחד עם חייהם של יקיריהם.
צביה ביבי, אמו של רס"ן חגי ביבי ז"ל, ממשתתפות המסע, הייתה מהראשונים שהצטרפו לעמותת "אור למשפחות". האסון פקד את המשפחה בדצמבר 2003 כשבנם שירת בגזרת עזה. תצפית זיהתה מחבל חמוש שזחל לעבר עמדת פילבוקס בציר כיסופים, חגי שהיה מפקדה של הגזרה השכנה, התנדב להגיע לאירוע בגלל שמפקד הגזרה הנוכחית שהה באותו זמן באירוע מבצעי אחר. בהגיעו למקום יחד עם סגנו סרן אלכס (לאונרדו) ויסמן ז"ל, צמצם טווח לעבר המחבל ונהרג בהתקלות על ידי צרור יריות שנורה על-ידי המחבל.
חגי, בנה הבכור של צביה, קיבל צל"ש על הפעולה. במהלך שירותו חגי קיבל עוד עשר תעודות הצטיינות. צביה אמו נזכרת שהיה צוחק כשראה את ההורים מתרגשים בכל פעם מתעודת הצטיינות חדשה שקיבל ובאחת הפעמים אמר: "אמא, מה את מתרגשת? גם בשנה הבא אקבל תעודת הצטיינות". אמו שאלה למה הוא כל כך בטוח בעצמו והוא ענה לה: "כי אף אחד כבר לא מוכן לעשות את העבודה השחורה הזאת".
"היה כולו צבא, כולו ארץ ישראל"
חגי רצה להמשיך ולשרת את המדינה. "היה כולו צבא, כולו ארץ ישראל". צביה אמו, הייתה גאה בו על הבחירות שלו, על אהבתו למדינה אבל כמו כל אם שדואגת לבנה, אמרה לו שזה מסוכן והוא ענה לה: "אמא, מישהו צריך לעשות את העבודה הזאת. מי ישמור עלינו? מי יגן עלינו?"
בן 24 היה במותו.
חגי נהרג בעידן שלפני הפייסבוק, מה שמסביר את הפליאה של המשפחה כשבין כל המברקים והמכתבים של אנשי הציבור, החברים והמשפחה, בצבץ לו מברק שונה לגמרי. המברק היה מעירית, לא פוליטיקאית ולא אשת ציבור, אישה זרה לחלוטין ששלחה חום והזדהות למשפחת ביבי. לאחר השבעה עירית התקשרה לצביה. היא חיזקה אותה בטלפון והזמינה אותה לביתה. בתקופה שלפני הלייקים המעשה היה נורא חריג. מאותו הרגע צביה ביבי היא חלק ממשפחת אור למשפחות שכולות. צביה מספרת שהיא מקבלת מהעמותה את כל מה שהיא צריכה כאם שכולה, "מעבר להכל" היא מסבירה, "העמותה מאלצת אותך לחייך ולחיות באור ולא בחושך".
חברי המשלחת בטקס נטיעת עצים לזכר יקיריהם:
המסע לרומא היה מרגש מאוד עבור צביה. היא לא האמינה, כמו שאר המשפחות במסע, שקהילה מחוץ למדינת ישראל מוכנה לעשות כל כך הרבה לזכרם של חיילים ששמרו והגנו בגופם על מדינת ישראל. מדובר בקהילה ששולחת את ילדיהם לישראל כדי להתגייס, קהילה שלא מפסיקה להגיד תודה להורים השכולים.
המסע לרומא מלווה בחיבוק חם של הקהילה היהודית בעיר שמארחת את הקבוצה הזאת בחום והזדהות עמוקה. היא מלווה את הקבוצה מיום הנחיתה ועד הרגע האחרון. חברי קהילה חמושים לוקחים חופש מעבודתם ברומא כדי לאבטח את הטיול, ראשי הקהילה מארגנים סיורים ברומא, אירוח, טקסים ואפילו מסיבה.
השלג ברומא נמס מהחום והאהבה
"אני רוצה לומר לכם, שיש לנו, ההורים השכולים את ימי האבל שלנו לאורך כל השנה", אמרה באחד הערבים במסע ליאורה ורדי, אמו של סרן מורן ורדי ז"ל, לוחם שייטת שנפל ב-2004. "באירועים כמו יום הזיכרון אנחנו מרגישים את החיבוק של כולם. אבל החוויה הזאת שאנו חווים כאן ברומא היא חדשה לי. אני עוד לא עברתי כזה דבר. מעולם לא הרגשתי כזה חיבוק וכזאת הזדהות עם קהילה, כמו שאני מרגישה אתכם. השלג ברומא נמס מהחום והאהבה שקהילת רומא העניקה לנו."
ההורים מודים כי לפעמים מישהו או משהו צריך להזכיר להם להמשיך לעמוד כדי להיות חזקים למען מי שנשאר ולמען עצמם, עמותת "אור למשפחות" לקחת על עצמה את האחריות הזאת. העמותה עוסקת בחיים ומכריחה את חבריה לעסוק רק בזה. היא דוחפת את המשפחות השכולות להכיר בכך שהחיים נמשכים, במקום לחיות את השכול, לחיות לצדו. העמותה לא בוררת ומגדירה מי נחשב לשכול ומי לא, מבחינתה של עירית אורן גונדרס, המייסדת ומקימת העמותה, כל עוד האסון קרה במדים, המשפחה תקבל את חיבוקה החם של העמותה.
משפחות שכולות הן משפחות שעברו טראומה קשה והרבה פעמים לא יודעות מהן הזכויות שמגיעות להם כי הן עוסקות בעיקר באבל, בהישרדות. הדבר האחרון שמשפחות אלה צריכות זה בירוקרטיה.
במסע השתתפו גם יהודה ואיריס יצחק, הורים שכולים שאיבדו את בנם במאי 2017, עשרה חודשים בלבד לפני המסע לרומא. סרן דותן יצחק ז"ל, היה קצין מצטיין באיסוף קרבי. דותן נמצא ירוי במשרדו שבבסיסו ביום הזיכרון, שבוע לאחר שקיבל אות הצטיינות וימים ספורים לפני שחגג את יום הולדתו ה-27.
את הבשורה קיבלו איריס ויהודה יצחק, הוריו של דותן, בעת ששהו בבית חולים כשיהודה האב מאושפז בשל קושי בנשימה. "כשהגיעו לחדר מיון להודיע לנו על האסון, הייתי בטוח שמדובר בטעות מכיוון שיחד איתנו בחדר המיון היה חייל פצוע ובגלל זה היו הרבה חיילים במקום", מספר יהודה. "ניסיתי לשכנע את הקצין שהוא טועה, שלא מדובר בילד שלי. הרי דיברתי איתו בטלפון שעות ספורות לפני כן, דיברתי איתו.."
"אני מחבקת ומחבקת ומחבקת"
משרד הביטחון לא מכיר במשפחת יצחק כמשפחה שכולה, יש תנאים כדי להיכנס לקטגוריה הזאת. בעמותת "אור למשפחות" אין תנאים, אין קטגוריות. עירית התקשרה למשפחת יצחק ומרגע זה לא הניחה להם לשקוע. העמותה התחילה מיד לפעול לטובת המשפחה, דחפה את ההורים לחיים.
"ברגע שההורים שולחים את הילד שלהם לצבא כדי שישמור עלינו, כדי שישמור עלי, והוא לא חוזר, אין לי זכות לעשות הבחנה, זה לא רלוונטי וזה לא ענייני", מסבירה עירית אורן גונדרס. "את הדבר היחיד שאני צריכה לעשות אני עושה: אני מחבקת ומחבקת ומחבקת."
בבית כנסת ברומא בשירת "עם ישראל חי":
עקיבא ונגה אורן (הררי), הם הורים שכולים שמתגוררים בראש פינה. את השכול הראשון נגה חוותה במלחמת יום הכיפורים. היא התאלמנה מבעלה ונותרה עם תינוק בן שנתיים, רועי, בהיותה בהריון עם בנה השני, גל.
הזוג חי יחד 35 שנים כשלנגה שני בנים ולעקיבא ארבעה ילדים מנישואיו הקודמים. הם גם הרחיבו את המשפחה כשהביאו לעולם בן ובת (להם קראו בן ובת). עקיבא שכל את בנו הראשון, ערן אורן ז"ל, בתאונת ירי ב-2002, בנווה ארז.
אחיו הקטן בן, שהיה אז בן 15, כתב לאחר מות אחיו:
קלישאות / בן אורן
"וגם לו יקבע החובש הקרבי את שעת המוות ויסגור בידיו החיות את העיניים הבוהות.
וגם עליו יגידו שהוא נקטף בטרם עת.
וגם עליו יגידו שהוא היה כל כך מוצלח, יגיעו המורים והמנהל מהתיכון שלא ממש הכירו אותו, גם הפעם יגידו שאלוהים לוקח רק את הטובים....
וגם עליו יגידו שהוא רק התחיל את החיים, שעוד כמה חודשים הוא כבר היה אמור להשתחרר, שהוא כבר תכנן טיול למזרח.
גם את התמונה שלו ייראו בטלוויזיה ועל ידה נר זיכרון בזמן שמגישת חדשות תכולת עיניים תקריא את שמו ואחר כך "יהי זכרו ברוך."
ואני אעצור את הדמעות ואסתכל בעיניים אדומות, דרך משקפי שמש שחורות, איך קוברים את החבר הכי טוב שלי, שכל כך שנא קלישאות".
את הקטע הזה, וקטעי כתיבה נוספים, עקיבא ונגה מצאו הרבה שנים לאחר מכן. לאחר שגם בן עצמו נפל. בתום מלחמת לבנון השנייה בן הסביר שצריך "להינפש לאחר המלחמה", הוא התמוטט ממכת חום במהלך טיול במדבר ומצא את מותו ליד נחל ערוגות.
חברי המשלחת בשירת התקווה ברומא:
צילומי וידאו: חיה צפיר
"היום יותר ויותר אנשים יוצרים קשר עם העמותה כשהכל מועבר מפה לאוזן", מסכמת עירית אורן גונדרס. "כך יש בעמותה מעל 3,600 הורים ואחים ובכל יום בממוצע שתי משפחות מבקשות להצטרף. אנחנו לא דורשים דמי חבר, לא התחייבות ולא חתימות על שום דבר. אנחנו היחידים שמתחייבים פה, מתחייבים למשפחות ובינתיים אנחנו מצליחים לעמוד בהתחייבות שלנו.
העמותה מתקיימת מתרומות של אנשים פרטיים וחברות פרטיות בלבד ללא עזרה של ממשלתית וציבורית. אני משתדלת לנשום את ההורים ולהיות קשובה לצרכים שלהם, ובאופן זה אני בוחרת את הפעילויות. אני משתדלת להעביר בכל פעם דרך הפעילויות שהמוות של הילד או הילדה לא היה לשווא, כדי שההורים יצליחו לחיות דרך הילדים ולהתרומם בזכות ההבנה שאנחנו עומדים בזכותם, המדינה עומדת בזכותם.
אני מתפללת שבאף משפחה בישראל לא יכבה יותר אור, ומאחלת לעמותה להכניס אור לכמה שיותר משפחות שהאור כבה בהן".
- לתרומות לעמותה חייגו *2624
- משפחות שכולות המעונינות להצטרף לעמותה מוזמנות לפנות במייל ל: irit4life@gmail.com
- הכותבת, מרינה הס, הייתה אורחת של עמותת "אור למשפחות" במסע לרומא.
לפנייה לכתב/ת 
