בשמם של האבות והאימהות המוכים
"אמא שלי היא אשה מוכה. אשה אצילית, חכמה, נפלאה, שהממסד מכה בה בזרועותיו השונות, כשהיא נלחמת על זכויותיי. כי הממסד תמיד צודק גם כשהוא לא צודק, וסורח, וטועה, ולא לוקח אחריות, ומאמלל". איל שחל, נער על הרצף האוטיסטי-תקשורתי, בטור אישי
שמי איל שחל. אני בן שש עשרה. אני נמצא על הרצף האוטיסטי-תקשורתי. אני לא רוצה להתפאר, אבל יש לי בעיות שרובכם לא חולמים עליהן. אני דיספרקטי בכל הגוף ופירושו של דבר שאני מתקשה לתכנן פעולות. אני צריך ללמוד ולתרגל כל פעולה וכל צירוף של פעולות עשרות ואולי אף מאות פעמים, עד שאני מצליח לבצע אותן.
תוכלו להכיר אותי קצת יותר אם תקראו את הטור הראשון שלי.
מגיל צעיר אני רואה אותה מולקה ומוצלפת לנגד עיניי, במילים קשות, פנים אל פנים או בטלפון. אני יודע שכל צליפה פוגעת בפצע שלא הגליד. אני שומע שדורשים ממנה גם להתנצל על כך שהיכו אותה. זו היא שאשמה, כי היא הכעיסה את הזולת. מה לא ברור? היא מסרבת להתנצל בידיעה שאם לא תתנצל לא יעזרו לה. היא לא תספר לאיש על העוול. אפשר להתלונן רק על דברים קטנים, שמתישהו מסתיימים. כשיש עדים. לא כשהילד שלך בן ערובה. כשהדברים נמשכים שנים.
והילד הזה הוא אני.
לטורים הקודמים של איל:
אמא שלי היא האשה המוכה. אשה אצילית, חכמה, נפלאה, שהממסד מכה בה בזרועותיו השונות, כשהיא נלחמת על זכויותיי. כי הממסד תמיד צודק גם כשהוא לא צודק, וסורח, וטועה, ולא לוקח אחריות, ומאמלל.
אני בוכה כי זה נורא להיות עד אילם להשפלה של אמא שלך. אני בוכה כי אני הסיבה. איש לעולם לא היה מעז לחבוט בה כשהוא לא צודק בעליל, גם לדרוש שהיא "תדבר יפה" ו"תנהל דיאלוג מכבד ופורה" וכמובן, "בראש וראשונה תתנצל" לולא הייתי אני. ילד-נער עם מוגבלות.
זה חוסר אונים.
לאמא שלי יש תשובה קבועה לדמעות שלי: "הם מייצגים את הממסד, איל. אני עובדת אצלך. אני מייצגת אותך. כל השאר לא חשוב." לשיטתה, לא יתכנו בקשת סליחה או דיאלוג מכבד ופורה, כשתוצאה השיחה היא אחת – מישהו פגע בזכויותיי כאדם עם מוגבלות ולא התנצל. לא מתקן את זה. זה לא דיאלוג בין שווים, היא אומרת. זה לא דיאלוג בכלל. זו הודעת החזק על חוזקו-שלו ועל חולשתו של הצד השני.
את/ה אמור/ה להיות בצד שלי
אבל זה כן חשוב, כי אנשים שצריכים לסייע לי לא אמורים לקפח את זכויותיי ואז גם לנזוף באמי ולהשפיל אותה כשהיא מסנגרת עליי. יש יותר מדי גורמים כאלה בגופים שונים והם מקצרים את ימיה של אמי, שהיא המגן שלי נגדם ונגד שכמותם.
עוד מעט יום כיפור ואני יודע יפה מאוד מי צריך להתנצל ולפני מי. תלו את זה כמודעה מעל כביש איילון, בראשי חוצות, כבאנרים ממרפסות, כמסר קיטור הנפלט ממטוס בשמיים כחולים: כל מי שאי-פעם השתמש בכוחו ובשררתו בשביל לצער הורה לאדם עם מוגבלות, ואף הגדיל לעשות והטיל מס שפתיים מלוקק על צערו של אותו הורה, על פגיעותו האינסופית, המתמשכת, כל מי שהיה צריך להעניק שירות וכשל ובחר בדרך הכי פחדנית: להשתיק את ההורה בצערו – שיתנצל!
אני מודע מאוד לכך שהנמענים של הפיסקה האחרונה לא מזהים את עצמם: אני? מה פתאום אני? אני עוזר/ת לאנשים עם מוגבלות! אני אחראי/ת על הנגשה, הכלה, שילוב, קבלה, סובלנות. אנשים עם מוגבלות אוהבים אותי. מודים לי. יש פה, מאחוריי על הקיר, מכתבי תודה. אני פה מהמניעים הנאצלים ביותר.
כן, את/ה. דווקא את/ה. כי מדינת ישראל או האירגון שלך העניקו לך כח רב לסייע לי, את/ה אמור/ה להיות בצד שלי. את/ה בחרת בכבודך ובכבוד ארגונך. אולי לא היית כזה/ כזו תמיד, אבל זוהי דמותך כשאת/ה צועק/ת על אמא שלי, על אבא שלו. על ההורים של כולנו. זוהי דמותך בכל פעם שאת/ה מלקה במילים הורה שכבר הולקה אלף פעם על ידי קודמים לך בידיעה גמורה שאת/ה גם משתיק/ה אותו.
אני לא מאמין בביוש. אני לא דוגל באלימות תחת אלימות. אני מאמין שאולי יבוא היום ותתבייש/י. קצת.
לפנייה לכתב/ת 
