מאתיופיה דרך רוסיה ועד לקיבוץ: מעורבות הדדית חוצת גבולות
מהי ציונות בשנת 2018, האם עיקריה מאז קום המדינה שרדו או שהיא שינתה פניה לחלוטין? בתנועה הקיבוצית מאמינים שהתשובה טמונה במעורבות הדדית ונתינה למען הקהילה משום שאלו המשמעותיים ביותר לצמצום פערים בחברה הישראלית. שלושה סיפורים ממחישים עד כמה זה משפיע
בשיתוף התנועה הקיבוצית
"אתה מנסה לחפש את עצמך, במיוחד בתור צעיר אתיופי שמנסה להשתלב בסביבה. הרגשתי קצת חסר כיוון". משה דרס עלה לישראל עם משפחתו בשנת 1990. "התחלנו במרכז קליטה בצפת, עברנו לכרמיאל ולאחר מכן עברתי לפנימייה בכפר הנוער מאיר שפייה ליד זיכרון יעקב".
אחרי הצבא מצא את עצמו על פרשת דרכים, ניסה "למצוא את עצמו", ואז שמע על פרויקט תל"מ של התנועה הקיבוצית. "הבנתי שמדובר בפרויקט שנותן הכוונה, כיוון ובעיקר מקום שקט לגור בו", מספר דרס שהגיע לקיבוץ ברעם ב-2011.
"בהתחלה חשבתי שקיבוץ זה רק רפת ולולים, אבל גיליתי ממש עיר קטנה, הווי משפחתי וערך של שוויון. זה התאים לי, אהבתי את הרעיון של הקיבוץ, את מה שזה מייצג. מרגישים את השוויון כאן ביום-יום. במהלך התקופה שלי בקיבוץ למדתי ניהול מחסן ולוגיסטיקה, ואחרי שנה ביקשתי להישאר עוד – הבנתי שזה המקום עבורי."
תל"מ (תעסוקה-לימודים-מגורים) היא תכנית של התנועה הקיבוצית, המיועדת לצעירים בני העדה האתיופית בישראל - השנה מציינים עשרים שנה לפרויקט וכ-1600 צעירים וצעירות לקחו בו חלק עד כה. "בשלב הראשון, לאחר מבצעי העלייה הגדולים, הקיבוצים ממש ליקטו צעירים מהרחוב וסיפקו להם מקום לישון וארוחה חמה. זה היה סוג של חילוץ - כי המצב היה משהו שאי אפשר להתעלם ממנו", מספר איציק שפרן, מנהל פרויקט תל"מ בתנועה הקיבוצית.
בהמשך, הוא מספר, הקיבוצים לא הסתפקו במחסה, והחלו במתן תכנים לקראת החיים בישראל. בחמש השנים האחרונות החליטה התנועה כי מדובר באחד היעדים והעוגנים בפעילות שלה למען החברה. שפרן הנהיג היערכות שונה תחת הכותרת "תכנית מעצימה ולא משקמת", שכללה גיוס צעירים עם מוטיבציה אמיתית לשינוי, מה שהוביל לאחוזי הצלחה גבוהים במיוחד.
"המשתתפים מקבלים סדנאות של כישורי חיים, משתתפים בפעילויות העשרה שונות ועוברים שנה מאוד אינטנסיבית של משרה מלאה בקיבוץ, לימודי מקצוע או מכינה, בנוסף לסדנאות לכישורי חיים. הקיבוצניקים פותחים את הלב לחניכים וכיום יש 16 קיבוצים פעילים בתכנית, ואם היה עוד תקציב, היינו פותחים עוד קבוצות".
מעורבות חברתית – הציונות החדשה
התנועה קיבוצית הוקמה בתור מכשיר להגשמת הציונות ובמשך עשרות שנים הקיבוצים לקחו חלק מרכזי בפיתוח ההתיישבות, החקלאות והשמירה על הגבולות של מדינת ישראל הצעירה.
גם היום התנועה שואפת לחזור למהות הבסיסית של הציונות, להמשיך להוות כלי להגשמתה. "אנחנו שואלים את עצמנו 'מהי ציונות נכון להיום, איך אנחנו יכולים להיות משמעותיים בסיפור הנוכחי של ישראל?'", אומר גיל לין, המשנה למזכ"ל התנועה הקיבוצית, "עבורנו, אחת התשובות היא פעילות אקטיבית לצמצום פערים בחברה הישראלית".
לין, שכחלק מתפקידו מרכז את פעילויות המעורבות החברתית, אומר כי "אנחנו מאמינים שהפערים הצומחים הם אחת המחלות הגדולות של החברה, ואנחנו מנסים להבין היכן הקיבוצים יכולים לעזור. מהיום שהקיבוצים קמו, הם רותמים את הכוח של קבוצה שיתופית ועוצמה משותפת למשימות לאומיות, עזרה לקבוצות וליחידים הזקוקים לעזרה".
"זה לא מובן מאליו שמגיע בחור שרוצה להיכנס לקיבוץ, ומקבלים אותו כמו שקיבלו אותי - אנשים מאמינים בך, אוהבים אותך", אומר דרס, שכיום מנהל את מערך האריזה בבית האריזה של הקיבוץ, ואחראי במסגרת תפקידו על 20 עובדים.
"אני גם מנהל את הפאב של הקיבוץ כבר שנה רביעית, מתנדב בכיתת הכוננות ולוקח חלק ברשות הצעירים, שאחראית על הצעירים של הקיבוץ מבחינת פעילויות והכוונה - אני מתנדב ולוקח חלק פעיל, כי כדי לקבל צריך לתת, לדעתי. וכשאתה מעורב, אתה מרגיש חלק ממשהו".
הקיבוץ בתור בית ראשון במולדת
היבט נוסף בו עוסקת רבות התנועה הקיבוצית בעשורים האחרונים הוא קליטת עלייה, כשהתכניות השונות החלו לפעול על רקע גל העלייה מברית המועצות לשעבר. במסגרת תכנית בית ראשון במולדת כ-2,500 עולים נשארו ונקלטו בקיבוצים ברחבי הארץ.
"מדובר באחת התכניות הוותיקות של התנועה הקיבוצית, שנולדה בשלהי שנות ה-90", מסבירה ילנה קוברסקי, רכז תכנית 'בית ראשון במולדת' וחברת קיבוץ משאבי שדה ב-11 השנים האחרונות. "זו הייתה המצאה גאונית ששילבה כל מה שמשפחת עולים עם ילדים יכולה רק לחלום עליו: מגורים נוחים בסבסוד מלא, גנים ובתי ספר, ומעל לכל - מתנדב מסור שמגיע לפגוש את המשפחה שהגיעה לקיבוץ משדה התעופה, מחבק, מנשק, מנקה את הדירה, קונה ושם מצרכי מזון במקרר, זר פרחים על השולחן, טושים לילדים- הכל כדי שהמשפחה תרגיש היא הגיעה הביתה, כאילו קרוב משפחה מקבל אותה.
"לאחר הקליטה הראשונית, הילדים נכנסים למסגרות וההורים מתפנים ללמוד עברית. המטרה היא שההורים יהיו שקטים ורגועים שהילדים מסודרים היטב, כך שתהיה להם נכונות להתרכז בלימודים. התכנית שלנו יוצרת איחוד בחברה, היא 'מגדלת' ישראלים אמיתיים מהיום הראשון – כאלו שמשתלבים בחברה, ולא נופלים ל-'גטו' רוסי, מנותק מהחברה הישראלית וסגור בתוך עצמו".
קוברסקי אומרת כי קצב הבנייה בקיבוצים לא מספיק כדי לעמוד בביקושים של עולים חדשים הנרשמים לתכנית. "חלק מהסיבה היא חזרה מבורכת של בני הקיבוצים. היינו רוצים שיהיה מקום לכולם".
החדשות הטובות הן שהקיבוצים בפריפריה עדיין מסוגלים לקלוט משפחות של עולים, מה שמקדם את הציונות ואת יישוב הנגב והגליל. מלבד נציגות מכובדת לעולים מחבר העמים, עולים אחרים מגיעים ממדינות כמו ארצות הברית, צרפת, אנגליה, דרום אפריקה, ונצואלה, ארגנטינה, אורוגוואי, אוסטרליה, הונגריה, בולגריה, רומניה ועוד.
"אחד מהאבות הרוחניים של פרויקט 'בית ראשון במולדת' הוא שמוליק ריפמן ז"ל, ראש המועצה האזורית רמת נגב לשעבר", מספרת קוברסקי. "בכל פעם שהתחיל מחזור נוסף של לימודי עברית באולפן, אמר לתלמידים 'נהיה מאושרים אם תישארו, תהיו לידנו או בכל מקום. העיקר שתהיו ישראלים' ".
בית חם לחיילים בודדים
גם החיבוק האוהב לחיילים בודדים – שקורה כבר למעלה מ-30 שנים - הוא חלק מהפעילות החברתית של התנועה הקיבוצית. "מדובר במפעל ציוני שהתנועה הקיבוצית עושה בשקט, בהתמדה ובתרומה גדולה מאוד", אומרת יעל אייזנר, מנהלת תכנית 'אימוץ בקיבוץ - אימוץ חיילים בודדים בקיבוצים'. מאז החל הפרויקט למעלה מעשרים אלף חיילים בודדים מצאו בית ומשפחה מאמצת בקיבוצים.
"חלק מהחיילים מגיעים מגרעיני צבר מהצופים, דרך שיתוף פעולה הדוק עם הארגון. לעתים מגיעים חיילים שאינם בגרעין- חלקם עזבו משפחות חרדיות, חלק ממשפחות שניתקו קשר. חייל דתי נקלט אצלנו בקיבוצים דתיים. אנחנו גם קולטים נערים שסיימו פנימייה והמדינה עזבה אותם לנפשם, ללא תמיכה כלל. הקיבוצים מצידם משכנים את אותו נער מרגע סיום הפנימייה, עד לגיוס וגם לאחריו".
אייזנר מספרת על קודמה בתפקיד, צביקה לוי, המכונה "האבא של החיילים הבודדים", שניהל את התכנית במשך 25 שנה וגיבש את התשתית לטיפול בחיילים בודדים, שאומצה תחילה בקיבוצים ולאחר מכן בכל הארץ.
"ב-2017 קיבל פרס ישראל על מפעל חיים. הוא מאוד חולה בניוון שרירים, ואפילו עם המחלה הוא ממשיך לעזור לחיילים בודדים בדרכו".
כיום מתגוררים בקיבוצים כ-500 חיילים בודדים, "אצלנו חייל בודד הוא לא לבד או בודד, אלא חלק ממעטפת הקיבוצית הכוללת. אנחנו לוקחים את הערכים המרכזיים של הקיבוץ – ערבות הדדית, קהילה עוטפת ותומכת, ומכניסים את מי שהכי זקוק לכך", מסכמת אייזנר.
לדיוויד, חייל בודד שהגיע לקיבוץ יזרעאל לפני מספר שנים, יש סיפור עם סוף שמח במיוחד. "הגעתי עם גרעין צבר לקיבוץ, והגרעין נתן לי סוג של משפחה, עוד 23 חיילים כמוני - הרגשתי שהם כמו אחים, סוג כזה של שייכות. הייתה לי משפחה מאמצת בקיבוץ, שאני עדיין בקשר טוב איתם, שעזרו לי עם הדברים הכי בסיסיים וקטנים. התמיכה הזו הפכה את הזמן מחוץ בבסיס להרבה יותר מהנה, גם אם הייתי צריך לעשות סידורים, היה תמיד מישהו שעזר לי".
בקיבוץ גם פגש את בת זוגו, יהב, וכעת הם מאורסים. "סיימתי ממש לאחרונה את הצבא, אני עדיין בקיבוץ שמאפשר לי להישאר גם בתור חייל משוחרר, כדי לסדר לעצמי את המחשבות ולהבין מה לעשות הלאה", הוא אומר. "מה שאני הכי אוהב זה שכולם שמחים לעזור. בכל מקום שאני מחפש עזרה, אני מקבל. גם היום כשאני לא חייל, תמיד מוכנים לעזור".
"אנחנו מעורבים במגוון פרויקטים, וכל הזמן מנסים לחשוב על עוד. זו הדרך שלנו להיות משמעותיים, לקחת חלק פעיל, לעזור לרעיון הציוני של בניית חברה ישראלית-יהודית טובה יותר - ציונות מעשית ולא רק לדבר על זה," מסכם לין.
בשיתוף התנועה הקיבוצית
לפנייה לכתב/ת 
