"על כתף אחת יאוש ועל השנייה תקווה"

ל' חיה במחנה פליטים באי כיוס ביוון. במחנה הנשים והנערות מפחדות לצאת מהאוהל אחרי השקיעה בגלל מקרים של מגע לא רצוי, הטרדות מיניות ואונס. בפעמים הנדירות שהן יוצאות מהמחנה, הגברים היוונים והתיירים מניחים שהן זונות. לרובן יש תסמונת דחק פוסט טראומטית

(PTSD) שהתפתחה עם הבריחה מהבית המוכר, המסע שמעטות שרדו, והחיים במחנה צפוף באנשים, אלימות, מחלות ורעב. כל זה - בלי תאריך תפוגה. העתיד לא ידוע.

"החיים במחנה צפוף באנשים, אלימות, מחלות ורעב. כל זה - בלי תאריך תפוגה. העתיד לא ידוע"(צילום: אימג'יין)

"אצלנו בכפר הגברים לא היה אכפת להם, נכנסים בלילה, מפסקים לך את הרגליים, ועושים" אומרת בסוף השיעור, ר' (השם המלא שמור במערכת) ומדגימה בגופה את התנועות הגסות. "אבל זה היה שם, באפריקה. כאן אני עושה מה שתרגלנו", היא זורחת ומראה כמה טכניקות.

"במקום בו גדלה ר' היה מקובל לאורך דורות שגברים "נכנסים ומפסקים". מעכשיו, ביבשת החדשה, "אף אחד לא נוגע בי יותר ככה"(צילום: אימג'יין)

להתאמן בגמגום עם גברים מאיראן

חידושים כאלו התקיימו לא רק אצל הנשים והנערות, אלא גם אצל הנערים והגברים איתם עבדנו. אלו לכודים ברשת של איומים רגשיים וגופניים: הם נחשבים לבעלי האחריות על חיי המשפחה שאיתם, ורמות התשישות הנפשית שלהם גבוהות במיוחד. בין הגברים במחנה יש אלימות רבה. כשהם מסתובבים מחוץ למחנה, נראה שהמקומיים מניחים שהם מינימום רוצחים סדרתיים.

"בין הגברים במחנה יש אלימות רבה. כשהם מסתובבים מחוץ למחנה, נראה שהמקומיים מניחים שהם מינימום רוצחים סדרתיים"(צילום: אימג'יין)

הסדנאות שלנו מלאו בגברים מעירק, איראן, אפגניסטן, סוריה, קמרון וקונגו. כולם גדולים וחסונים ממני. כולם רעדו בפגיעות כשתרגלו בגמגום את המשפטים, שפת הגוף והמימיקה שעוזרים לתקשורת בטוחה ומרגיעה.

כמו הנשים, גם הגברים נרגעו כשהתאמנו בדרכים כיצד לזהות ולהתמודד עם העקבות שהטראומה מותירה בגוף. גם הם חזרו בריכוז על טכניקות להגנה עצמית שמסיימות עימות בשלב מוקדם ולא מסלימות אותו.

היחס בין השד למלאך

התגובות המפתיעות של הגברים והנשים גרמו לי להרגיש שבמשבר הזה יושבים על כתף אחת הייאוש והאלימות ועל הכתף השנייה תקווה, אפשרות לשינוי מצמיח וערבות הדדית.

"רוב הפליטים/ות לא יכולים לחזור הביתה ויישארו לעד בלי האוכל המוכר והאהוב, שפת אמם, וביקורים מזדמנים בשכונה בה גדלו"(צילום: אימג'יין)

לצד ההתרחשויות החיוביות בסדנאות שלנו, כדאי לדעת שרוב הפליטים/ות לא יכולים לחזור הביתה ויישארו לעד בלי האוכל המוכר והאהוב, שפת אמם, וביקורים מזדמנים בשכונה בה גדלו.

ייתכן שיחיו עשרות שנים במחנה הפליטים, מתמודדים עם הייאוש, העייפות והכעס. אולי יקבלו אשרת שהייה ביוון, בה יהיו תמיד זרים וחשודים, מגמגמים בשפה לא להם, מנסים למצוא עבודה (שאינה בעסקים האלימים של זנות וסמים) במדינה עם יותר מ- 50% אבטלה. וזה נכון לעשרות אלפי הפליטים ביוון, ולמליונים שבטורקיה.

אז, איזו כתף תהיה חזקה יותר? מי ינצח? שד הייאוש או מלאך התקווה? כנראה שניהם. השאלה המעניינת יותר היא מה יהיה היחס ביניהם. לדבריהם העבודה שלנו ביוון עזרה להצמיח תקווה, ולא במקרה. פעלנו שם כחלק מהארגון הישראלי "אימג'ין" שמחזק את התקווה הזו מדי יום ומספק לפליטים/ות שיעורי שפה, מחשבים, וכישורי חיים.

למשל, באופן סוריאליסטי מצאתי עצמי מתפעלת ספרייה ניידת במחנה הפליטים. לפניי - שולחן פלסטיק עליו נערמו ספרים בשפות שונות. מסביבי - גדרות תיל וביתני שמירה, האוויר מוצף בסטרס ואלימות, אנשים גודשים את המרחב, הביוב זורם לי ברגליים.

"באופן סוריאליסטי מצאתי עצמי מתפעלת ספרייה ניידת במחנה הפליטים"(צילום: אימג'יין)

לעברי נוהרים עוד ועוד מבוגרים ובני נוער עם מבט שמוכר לי היטב: עיניים שמחפשות אחר ספרים. כתולעת ספרים מילדות הרגשתי שאם יש במקום המייאש הזה תשוקה לקריאה – בטח יש עוד כוח ותקווה.

• "אימג'ין" היא עמותת מתנדבים ישראלית הממומנת מתרומות בלבד ומחזיקה באי כיוס שביוון מרכז לימודי לפליטים ולפליטות, המופעל בידי מתנדבים/ות מישראל. כספי התרומות מופנים למגורים, ציוד, עלות הטיסות והביטוח של המתנדבים. לתרומות: היומנס פור היומנס, בנק דיסקונט, סניף 187, חשבון 91751, פייבוקס, פפר וביט ל-0543256494.  
  

• הכותבת היא עובדת סוציאלית, חוקרת תרבות ומדריכת הגנה עצמית בקואופרטיב "תנועה בטוחה" המפעילה מגוון תכניות להגנה על הגוף, לחוסן נפשי ולבטיחות קהילתית.