"אני אתה. לא מפלצת" - עדות של גבר אלים
"כחברה אנחנו רגילים לדמיין את הגבר המובטל או עובד הכפיים הפשוט שחוזר הביתה, כועס על הלכלוך או הרעש של הילדים ומרים את היד על אשתו. קל לנו להרחיק את עצמנו 'הנורמטיביים' כביכול, ולומר שהגברים האלימים הם מפלצות שיכורות. לצערי המציאות אינה כל כך פשוטה ואני - הגבר הכי 'נורמלי', הוא גבר מכה"
קוראים לי דני (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת), אני בן 38, אבא לשני ילדים, נשוי בפעם השנייה עם ילדה בדרך. אני עובד בתחום הכי מבוקש בישראל בהייטק. בבית בו גדלתי שמוגדר "נורמטיבי לחלוטין", אני הבכור מבין ארבעה אחים ואחיות לזוג הורים אקדמאיים.
תעודת זהות הנורמטיבית הקלאסית והמוצלחת שלי מכסה על המון כאב. כבר בילדותי חוויתי אלימות פיזית וגם אלימות מסוגים אחרים: צעקות, ריבים ואווירה של פחד.
בכל תחומי החיים ההורים שלי מצאו "סיבות" לתת לי עונשים ולהעביר עלי ביקורת. אף פעם הם לא היו מרוצים וחיי לוו בהערות אינסופיות על המצב החברתי שלי, ההצלחה הבלתי מספקת מבחינתם בלימודים, תחומי העניין והתחביבים שלי, וביתר שאת - המשקל שלי.
המרחק ביני לבין האחים שלי מבחינת שנים גדול, ולכן מי שספג את האלימות גם הפיזית וגם המנטלית היה בעיקר אני. שהרמתי יד כילד על אחותי התשובה החינוכית של הורי הייתה להרביץ לי מכות רצח בחזרה. כבר אז למדתי שהתשובה לאילמות זה רק באלימות חזקה יותר.
לאורך השנים הורי החלו ללכת לטיפול להורות במרכז שמתמחה בנושא, שם למדו שהדרך בה הם גדלו וגידלו אותי אינה נכונה. שיטת "חושך שבטו שונא בנו" פסקה.
מאז בבית בו גדלתי הובהר לי שאני לא בסדר ולצד זה שחטפתי על כך והאשמתי את עצמי במקביל שמעתי מהורי מסרים סותרים בהם גם כל העולם אשם בכך שאני לא מצליח.
האחריות מוטלת אצל האחרים
התסכול שלהם המשיך לצאת כלפי, אבל במקביל הם כל הזמן דאגו לפזר האשמות כלפי המורה שלא מספיק מבינה עד כמה אני חכם, או כלפי חברות לייצור ממתקים שבגללן אני לא מצליח להתמיד בדיאטה. לאורך הילדות שלי הפנמתי את המסרים: "כולם אשמים ותמיד יש מישהו שגורם לי לקשיים. האחריות מוטלת אצל האחרים". בעיקר למדתי לא לדבר ולבלוע את הכאבים, התסכולים שלי עם עצמי.
הצלחתי להוכיח את עצמי בלימודים, סיימתי עם תעודת בגרות מעולה והגעתי לעתודה צבאית של לימודי הנדסה בחיל מאוד נחשב. ניסיתי להגשים את החלום הכי גדול שלי להיות קצין באותה יחידה, אבל שם חוויתי הכישלון הכי גדול בחיי עד אז ונכשלתי בקורס קצינים. מאדם שמצליח להתגבר על המון קשיים אישיים, הפכתי בעייני עצמי רשמית לכישלון.
באותה תקופה, במקביל לכישלון האדיר בחיי, חבר הכיר לי בחורה. התחתנו יחסית מהר כשאני רק בן 22. מרגיש שאני גבר אבל בפנים יודע שאני עדיין ילד חסר אחריות לחלוטין.
היינו נשואים במשך 7 שנים שבמהלכם הבאנו לעולם שני ילדים. האלימות במהלך הקשר התחילה להרים את ראשה המכוער כבר לאחר שנה של נישואים.
כחברה אנחנו רגילים לדמיין את הגבר המובטל או עובד הכפיים הפשוט שחוזר הביתה, כועס על הלכלוך או הרעש של הילדים ומרים את היד על אשתו, קל לנו להרחיק את עצמינו "הנורמטיביים" כביכול ולומר שהגברים האלימים הם מפלצות שיכורות. לצערי המציאות אינה כל כך פשוטה ואני - הגבר הכי "נורמלי", הוא גבר מכה. אני לא חוזר שיכור והאלימות אינה יומיומית.
הפעם הראשונה שבה הרמתי יד על אשתי לא זכורה לי, אני מודה שאולי יצרתי סוג של הדחקה בנושא. לא היה איזה טריגר מיוחד איזה גורם אחד ספציפי שיכול לומר שהוא הסיבה, כי אין שום סיבה בעולם שמציקה את המעשה.
הכעס שצברתי נאסף בשנים ארוכות של תסכול שהחלו בילדות שלי ולכן אין לי דרך להפוך את זה לקל עבור החברה ולומר "הוא איבד את עבודתו ולכן הרים יד על אשתו". לא. אני לחלוטין: "דני, הבחור הנשוי עם הילדים שעובד בהייטק, והפעיל אלימות כלפי בת הזוג שלו".
לאורך כל שנות הנישואים שלנו היו פחות מעשרה מקרי אלימות, אבל אפילו אחד זה מעל ומעבר. האלימות תמיד הייתה רק כלפי אשתי ולא הופנתה לילדים.
מבטיח לעצמי שזה לא יקרה יותר לעולם
אחרי כל תקרית אלימה אני זוכר את עצמי נכנס לחדר שינה סוגר את הדלת ובוכה. חושב לעצמי שזה הזמן לסיים את החיים שלי כי אין לי סיבה לחיות. מבטיח לעצמי שזה לא יקרה יותר לעולם ומנסה לחזור לשגרה עם בת הזוג שלי.
לאחר תקופה החלטנו ללכת לטיפול זוגי ואחרי כמה פגישות כשהמטפל שמע שיש אלימות הוא עצר את הטיפול והודיע לי שאני חייב ללכת לטיפול לבד. הרגשתי שזאת טעות ענקית, שוב כל האחריות נופלת עלי. אבל כדי לסייע למערכת יחסים שלי הלכתי.
אצל המטפל גיליתי שיש לי בעיה אמיתית. עד אותו רגע האשמתי את בת הזוג שלי שהיא גרמה לי להיות אלים כלפיה. המשפט שאני הכי זוכר שנחקק אצלי בראש היה של המטפל שאמר: "אשתך לא באה ולקחה את היד שלך, הרימה אותה באוויר והנחיתה אותה על הפנים שלה, אתה עושה את זה".
רק אחרי מספר חודשים של טיפול האסימונים נפלו, התחלתי לקחת אחריות. טופלתי אצלו במשך ארבע שנים ואכן היה שיפור. אבל אני וכל מי שציפה שיקרה קסם והאלימות לא תחזור לעולם טעה.
אלימות ליוותה אותי מאז שאני זוכר את עצמי ולכן לצערי עדיין התרחשו אירועים בהם הייתי אלים כלפי אשתי. באחת התקריות אח של אשתי טען בפניי שהטיפול בפירוש לא עובד ולכן אני חייב להחליף מטפל.
ידעתי שאני בעיצומו של תהליך אבל הייתי בעמדת חולשה מול הטיעונים שלהם וכדי לרצות את אשתי ואחיה הפסקתי את הטיפול והלכתי לפגוש עובדת סוציאלית ברווחה בעיר בה גרנו.
כיוון שאני לא ה"מפלצת הקלאסית" - המובטל השיכור והאלים, בזכות השפה שלמדתי לדבר בטיפול, אחרי שלוש פגישות בלבד עובדת הרווחה משחררת אותי ואומרת לי שאני בסדר גמור ואין צורך להמשיך. כך נשארתי למעשה בלי שום חבל הצלה.
ואז הגיע ערב חג הפסח, ואני ללא טיפול, והעצבים והתסכולים הקבועים שלי צצים,ושם התרחשה התקרית האלימה האחרונה בחיי. היא הייתה כל כך חמורה שלאחריה אשתי דאז צלצלה למשטרה ומצאתי את עצמי במעצר של שלושה ימים באבו כביר. בזמן הזה הבנתי שאני חייב טיפול ומוכרח להתחיל בהליך של גירושין.
קצינת המבחן הפנתה אותי לטיפול קבוצתי במרכז קליגמן של נעמת, כשמי שמלווה אותנו בתהליך הוא עובד הסוציאלי והאיש שהציל את חיי.
הליך הגירושים היה מאוד קצר. תוך שלושה חודשים הגענו להסכמות, כשאני כמובן בעמדת נחיתות גדולה מאוד. שבעה חודשים אחרי המעצר יצאתי מהבית, התגרשתי והתחלתי לעבוד על עצמי עבור עצמי.
בקבוצה לראשונה הרגשתי שייך. סוף סוף מצאתי בית, בית שמבין אותי. הייתי בקרב גברים כמוני ויכולתי לחוש הזדהות אמיתית.
יכולתי למצוא פתרון עבור מקרים של חברי לקבוצה, כי תמיד יותר קל לסייע כשאתה מרגיש שזה של מישהו אחר, אבל כמובן שתוך כדי הפנתי את המסרים שמסייעים לאחרים גם עבור עצמי.
הכוח של הקבוצה הוא אדיר ואחרי תקופה הרגשתי שאני מספיק חזק בשביל לעזוב את הקבוצה ולהישאר בטיפול פרטני עם אותו עו"ס.
בטיפול עלו גם שאלות סביב בניית זוגיות חדשה. פחדתי מאוד שלעולם אשאר לבד כי מי תסכים לצאת עם גבר בעל היסטוריה אלימה. אבל הנס הכי גדול בחיי התרחש והצלחתי למצוא זוגיות. אשתי הנוכחית ואני מצליחים לקיים מערכת יחסים שוויונית ופתוחה שמאפשרת לי להיות החלש, להביע פחדים ולדבר על הרגשות שלי.
היום אני תמיד עם האצבע על הדופק והחשש לאילמות תמיד ילווה אותי אבל אני יודע בוודאות שזה לא יקרה לי יותר לעולם. אני לא אגיע לשם שוב. אני ממשיך בטיפול והפעם זה לא בשביל לרצות אחרים אלא נטו עבור עצמי.
אני מספר את הסיפור שלי כי אני מאמין שטיפול זה הפיתרון. אנחנו כולנו נמצאים על ספקטרום האלימות בחברה בישראל. כולנו אלימים ברמות כאלה ואחרות, מספיק צעקה או קללה. אלימות זה ספקטרום וכולנו על הספקטרום, אנשים לא מוכנים לקבל את זה על עצמם, הם אומרים הגבר האלים זה רק השיכור הגס והוא מפלצת. לא, זה כולם.
- לייעוץ קו הגברים במעגל האלימות התקשרו ל: 1-800-393-904
- מופע ההתרמה של ויצו ישראל "אף אחד לא קם" יתקיים ביום ב' ה-26 בנובמבר 2018 בשעה 19:00 בבית האופרה, המשכן לאומנויות הבמה, שדרות שאול המלך 19 תל אביב
- להזמנת כרטיסים התקשרו ל: 03-6923775 או הכנסו לאתר.
- ב-25/11 יושק מחקר איכותני ראשון של ויצו ישראל עם אוניברסיטת בר אילן בקרב גברים אלימים בוגרי טיפול.
לפנייה לכתב/ת 
