אנשי הנגב לוקחים אחריות
יוזמה מהפכנית לטיפול בילדים והדרכת משפחותיהם מעת לידה לאורך שנות התפתחות ברצף הגיל הרך; מרכזי חינוך מתקדמים המעוררים עניין בכל הארץ; פסטיבל תרבות המושך קהל רב; מרפאות ביישובי הפזורה הבדואית; מפעלים כלכליים גם למען אוכלוסיות מוחלשות; תוכניות עירוניות למען רווחתם של בעלי־חיים, ועוד ועוד. כל ההישגים האלו רשומים על שמם של תושבי הנגב, חולמים, מנהיגים יזמים בעלי תעוזה וחזון, שהחליטו לא לחכות עד שהמדינה תטפל בהם. "אנחנו מובילים שינוי בתפיסה", הם מסבירים, "עכשיו התושבים יכולים להגיד: 'אנחנו יכולים לקחת אחריות, לקחת את עצמנו בידיים – ליזום לעשות ולהוביל'"
בשיתוף קרן מנדל
"המכנה המשותף שלנו זה שינוי תודעתי", מתאר אופיר ליבשטיין, מנכ"ל איגוד התעשייה הקיבוצית, את חבריו לחדר – מנהיגים מקומיים, יזמים מצליחים ושאפתנים מהנגב. "אנחנו לא מחכים שהמדינה תבוא להציל אותנו, אלא יוצרים יוזמות ומובילים שינוי. זו ראייה שמותאמת לצרכים מהשטח, שמזמינה את המדינה להצטרף". יונס נבארי, תושב היישוב הבדואי חורה, מסכים עם כל מילה: “המדינה היא לא יזם, היא פלטפורמה – צריך לדעת איך לנצל ולרתום אותה".
הנגב מהווה בשנים האחרונות כר פורה ליזמות עצמאית, חדשנית ומנהיגותית. פעילים ממגוון יישובים, מגזרים ותחומים הפסיקו לחכות לגלגל הצלה מהממשלה, ובמקום זאת מנווטים את הקהילות שלהם לשינוי וצמיחה. התוצאות בשטח מרשימות – כה מרשימות, עד שתוכניות שפותחו בנגב משמשות כעת כמודל לחיקוי, ונלמדות ומיושמות ברחבי הארץ.
כתבות נוספות במתחם מנהיגות, חינוך וחברה :
עושים צדק חלוקתי
אם בעבר הנגב נחשב לפריפריה שנושאת עיניה למרכז, הרי כיום עיני המדינה נשואות אל הנגב בניסיון ללמוד, להבין ולחקות את הפריחה שלו, המיושמת בהקשרים ביטחוניים ואף חברתיים מאתגרים. כיצד הצליחו מנהיגים, יזמים ושאפתנים לקחת את העתיד לידיהם, לפתח חזון ולבנות תוכניות מצליחות שמשפרות את חיי היומיום של התושבים ומייצרות איכות חיים טובה ומשופרת בנגב? כדי להבין זאת, קיבצנו לשיחה מספר בוגרים של תוכניות מנדל למנהיגות מקומית של מרכז מנדל למנהיגות בנגב, המובילים מהלכים, יוזמות ותוכניות חדשניות וייחודיות בקהילה שלהם – כדי לשמוע את הסיפורים שמאחורי החזון, לצד האתגר שביישום.
אופיר ליבשטיין הוא תושב קיבוץ כפר עזה ב־25 השנים האחרונות – והאיש שעומד מאחורי פסטיבל "דרום אדום", שמציע שלל אטרקציות באזור בתקופת הפריחה של הכלניות. "את 'דרום אדום' יזמתי יחד עם אשתי, ורד, לפני 13 שנים, בעזרת כמה חברים קרובים”, הוא מספר. "מעל לכל, הפרויקט הוביל לשינוי תפיסה – אם לפני זה החשיפה התקשורתית של הדרום הייתה רק סביב חירום וקסאמים, היום אזור 'עוטף עזה' מוצג ונתפס בהקשרים של חוויה משפחית ותיירות איכותית. עכשיו התושבים יכולים להגיד: 'אנחנו לא מסכנים, אנחנו יכולים לקחת אחריות, לקחת את עצמנו בידיים – ולהוביל'".
ליבשטיין נמצא בימים אלו בעיצומו של פרויקט ליצירת מרחב חדשנות בנגב המערבי. "הצלחנו לרתום גופים כמו מכללת ספיר וכן קהילות בחו"ל, אנחנו משתפים את בתי־הספר, מעודדים הקמה של סטארטאפים, מושכים חברות לאזור ודואגים להביא הטבות גדולות יותר מהמדינה", הוא מספר. "זה פרויקט כלכלי, חברתי וחינוכי שמעודד יזמות והובלה. כיום מתחילים לקום מרכזי פעילות בקיבוצים, ונוצרת שפה חדשה של תושבים יוצרים ועושים, שלוקחים מושכות. מבחינת מעורבות המדינה, בתור התחלה אני שואף שהיא לא תפריע, ולאחר מכן אני שמח כשהיא מצטרפת ליוזמות. והיא עושה את זה".
"דוגמה לכל הארץ"
יסמין סקס פרידמן, חברת מועצת העיר באר־שבע, היא "ילידת באר־שבע ופטריוטית גדולה של העיר", כהגדרתה. היא פועלת רבות בתחום רווחת בעלי־החיים בעיר – בתור אמא גאה ל־16 חתולים ושני כלבים, בין היתר – ומתוך האופוזיציה העירונית היא הובילה למהפך של ממש ביחס לבעלי חיים בעיר, באמצעות תוכנית ומדיניות מסודרת ומפורטת.
"מעיר שהייתה גיהינום לבעלי־חיים, עם אפס תקציבים, אני גאה להגיד שעכשיו יש מתאמת רווחת בעלי־חיים במשרה מלאה", היא מסבירה. "בנוסף, הוגדלו תקציבים לעיקור, נערכים ימי אימוץ קבועים, הוקמו מתקני שתייה והאכלה, פארקים לכלבים, ובקרוב עומדת לקום מרפאה חינם לחיות רחוב ו'קריית בעלי־החיים'". השמועה על היוזמה התפשטה במהירות, היא אומרת. "בעקבות ההצלחה של התוכנית והמדיניות, מתקשרים אלינו מכל הארץ כדי לקחת דוגמה”, היא אומרת. “מועמדת לראשות עיר באזור השרון אפילו ביקשה להכניס את התוכנית, כפי שהיא, למצע שלה".
לצד הטיפול בבעלי־החיים, ישנה מצוינות בתחומי טיפול בילדים צעירים. נגה יוגב היא פעילה בתחום החינוך לגיל הרך, ומנהלת אזור הדרום במיזם גיל הינקות של קרן רש”י, האגף למעונות יום ומשפחתונים והג’וינט. יוגב פועלת בתחומי ניהול חברתי בקיבוץ רביבים, שאליו הגיעה בשנות ה־20 לחייה, ובתחום החינוך לגיל הרך בכל מרחב הנגב. אני עובדת במיזם חדשני", היא מסבירה. "לגיל הרך, כלומר מלידה ועד גיל 3, אין 'אבא ואמא' בישראל, למרות שיש הבנה שמדובר בגיל קריטי, מורכב, שיש לקחת עליו אחריות כוללת, למשל בתחומי הבריאות, החינוך וההורות בצורה מתכללת. התפיסה שמאחורי המיזם היא שהרשות המקומית היא זו שצריכה לקחת אחריות כוללנית מתוך אחריות לרווחת האוכלוסייה כולה".
לפי יוגב, המהפכה בטיפול בילדי הגיל הרך היא תודעתית. "במעשה שלנו אנחנו לוקחים אחריות על הילדים מהרגע שהם נולדים", היא מסבירה. "מדובר בשינוי חשיבה, זה לא דבר מובן מאליו. צריך ללוות את הילד וההורה וליצור מערכת שמיישמת תוכניות חינוכיות התפתחותיות ויודעת מה קורה בכל רגע נתון".
השאיפה, לדברי יוגב, היא ליישם תוכנית כזו בכל הארץ – כאשר הפיילוט נערך בפריפריה. "בפריפריה קל יותר לרכז משאבים, לחבר ולוותר על האגו – ולבוא מתוך מקצועיות כדי לקבל אחריות", היא מסבירה. "המיזם הזה מדבר לשני הכיוונים – מצד אחד למעלה, אל משרדי הממשלה, ומצד שני אל השטח".
תמי בוחבוט, עובדת סוציאלית ומנהלת תחום גיל הרך בירוחם, מסכימה עם יוגב, שאיתה היא פועלת באופן צמוד בקידום עשייה חברתית־חינוכית. "בתחום של החינוך אנחנו טובים", היא אומרת. "אנחנו יכולים להיות מצוינים, ויש עוד דרך לעשות, אבל אני גאה במצב הנוכחי – יש היום ביקורים מכל הארץ של גורמים שמגיעים כדי ללמוד את הדרך שעשינו. הדבר הכי חשוב היה להסתכל על הילדים ועל טובת הילדים". כך בונים קהילה ובונים עתיד.
המדיניות לגיל הרך בירוחם היא יוזמה מקומית לחלוטין. "החלטנו שאנחנו לוקחים אחריות ברמה המקומית, במקום להגיד 'זה התפקיד של הממשלה, זה ייקח הרבה זמן'", אומרת בוחבוט. "כך, היום אני יכולה להגיד שיש לי תמונה מלאה על מה שקורה גם בגנים הפרטיים הפועלים בגילאים הצעירים כמסגרות פרטיות שהמדינה אינה מפקחת עליהם. לאחרונה בנינו מעונות מפוקחים חדשים ואיכותיים, הבאנו תורמים כדי לסייע כלכלית לאימהות שלא יכולות לממן את שילובו של הילד במעון, ואנחנו תופרים חליפה אישית לכל ילד, לרבות הדרכת ההורים ושירותים התפתחותיים־חינוכיים".
בוחבוט ויוגב רואות את המצב עין בעין. "אני מגיעה מעבודה סוציאלית, ואני מכירה את האוכלוסיות שלא צורכות את השירותים הללו – צריך לבוא אליהם", מסבירה בוחבוט, ויוגב מהנהנת. "צריך להתחיל את התהליך ההדרכתי והטיפולי בתוך הבית”, היא מוסיפה. "אני ותמי עובדות צמוד, כל אחת מהכיוון המקצועי שלה, כדי לעשות שינוי אמיתי בחינוך לגיל הרך בירוחם".
חלק מהגאווה והמבט הישיר של בוחבוט אל המציאות נובע, לדבריה, מההשתתפות בתוכנית של מנדל. "הפסקתי להתבייש בירוחם, במי שאני – בת להורים עולי מרוקו", היא מספרת. "גם הפסקתי לשכנע אנשים לבוא לגור בירוחם. יש אצלנו מערכת חינוך מצוינת, באו אלינו לעשות מחקרים מאוניברסיטת בן־גוריון ומאוניברסיטת בר־אילן. מי שרוצה ללמוד איך עובדת מערכת חינוך טובה, שלא ייסע לפינלנד – שיבוא לירוחם".
יזם תרבות נוסף בנגב הוא אלון פוטרמן, מייסד עמותת "תלמ”א - התוכנית הלאומית למצוינות באנגלית", שמציעה לתלמידי כיתות ד' עד ו' בנגב מדי קיץ חודש של לימוד אנגלית במסגרת בית הספר של החופש הגדול. את השיעורים מעבירים מורים ישראלים לצד מורים מארה”ב שמלמדים בהתנדבות. התוכנית התחילה לפני ארבע שנים בארבע רשויות, והשנה כבר תתרחב ל־18 רשויות (בהן אופקים, אשקלון, ירוחם, דימונה, מצפה־רמון, רמת הנגב וכן בפזורה הבדואית), בהיקף של 166 כיתות ו־5,800 תלמידים. התוכנית ממומנת על ידי הרשויות המקומיות (בשילוב תלמ”א) ולא נהנית מתמיכה ממשלתית. תוכנית תלמ"א הוקמה ע"י אלון פוטרמן, תושב אשקלון, בשיתוף קרן שוסטרמן וקרן שטיינהרדט.
השינוי בנגב ניכר לא רק בערים. ד"ר עבד אלמועטי אלסייד, רופא ופעיל חברתי מהיישוב הבדואי אל־סייד, מספר כי הוא ראה את הצורך בתיקון במו עיניו. "כשהתחלתי לעבוד בתור רופא שיניים ביישוב הבדואי חורה, ראיתי שאנשים, בעיקר נשים, מגיעים ברגל מרחק 8 ק”מ מאל־סייד כדי לקבל שירותים רפואיים", הוא נזכר. מדובר במכלול שירותים רפואיים, כשנשים הן האוכלוסייה המרכזית, כמובן. "חשבתי להקים מרכז שירותים רפואיים כוללים ביישוב שלי אל־סייד, והבנתי שאם אני רוצה לעשות את הכל באופן חוקי וביורוקרטי, זה ייקח הרבה זמן. לכן, כיוזמה שלי, בניתי את המבנה הפיזי המהווה את התשתית, ובמקביל סיכמתי עם קופת־חולים לאומית על כניסה למרכז לאספקת שירותים רפואיים מורחבים וזמינים יותר לראשונה ביישוב שלי".
עד אותה נקודה, אומר ד"ר אלמועטי אלסייד, המצב היה שונה מאוד. "היה קרוואן של קופת־חולים כללית, עם רופא ואחות עד 4 אחר־הצהריים, בלי ימי שישי", הוא מספר. "צריך להבין שבחברה הבדואית הגברים יכולים לנסוע ליישוב אחר כדי לקבל שירות, אבל הנשים אינן ניידות. לכן, ביקשתי מקופת־חולים לאומית שירותים של רפואת משפחה, נשים, אולטרסאונד, עור, אורתופד ורפואת ילדים בשעות שנוחות לבעלי משפחות, כך שיוכלו לצרוך וליהנות מהשירותים. ביום מנהל הסניף והאחות הקבועה הם דוברי ערבית, מה שמנגיש את המקום גם מבחינת שפה. בנוסף, קופת־החולים הסכימה לספק שירות ‘טיפת חלב’, גם בלי תחנה של משרד הבריאות".
זו, לדעת ד"ר אלמועטי אלסייד, הדרך להזיז דברים. "המרכז הרפואי שלנו באל־סייד הוא הוכחה לאחריות אזרחית", הוא מסביר. "קודם כאמור יצרתי תשתית על ידי כך שהקמתי את המרכז, ואז הבאתי מיוזמתי את השותפים. מבחינתנו, רפואת ילדים ומשפחה זה צורך קיומי. אני רוצה שירות טוב לפחות כמו בבאר־שבע – ובגלל השירות הטוב, עוד ועוד תושבים מתחילים לצרוך את השירותים".
"נחשף בפנינו עולם שלם"
"במשך 70 שנה מהקמת המדינה, אף אחד לא מתכנן בצורה מובנית רציפה ושיטתית תוכניות עבור האוכלוסייה הבדואית, מרבית הזמן מכבים שריפות", מסביר יונס נבארי, תושב היישוב חורה, שהוא גם יזם ומפתח פרויקטים חברתיים־כלכליים ותיירותיים. "לכן, הבנו ביישוב שלנו שהיזמות צריכה לבוא מהשטח, ושינינו שפה וחשיבה. היום אנחנו לא רוצים שיעזרו לנו, אנחנו יכולים להוביל את הדברים בעצמנו. כאן רואים את התכנים של הלמידה שעברתי בתוכנית למנהיגות של מרכז מנדל בנגב ליישובים חורה ולקיה, בשותפויות שאנחנו יוצרים כתפיסת עולם, בקשרים שאנחנו טווים כבסיס להובלת שינוי. יש לנו קשר עם המועצה המקומית בני שמעון, יש מכינה בקיבוץ רוחמה, יש בית־ספר במרכז ג'ו אלון. לפני כמה שנים לא חשבנו שדברים כאלו יקרו, אבל בתוכנית למנהיגות מקומית במנדל בנגב לימדו אותנו להגיד 'גם אני יכול, גם אני מסוגל'. היום אפשר להגיד שהרמנו את הראש מעל המים, ואנחנו לא מוכנים לחזור ולהוריד אותו – כי נחשף בפנינו עולם שלם".
לדברי נבארי, במגזר הבדואי עדיין לא הצליחה לקום מנהיגות חוצת קהלים מקומית ואמיצה, "כזו שמסוגלת לבוא בדרישות מהממשלה, ובמקביל להגיד באומץ לקהילה המקומית – אתם נושאים באחריות על עצמכם". לכן, הוא מסביר, הרשויות בחורה החליטו להתמקד בפיתוח כלכלי. "ראינו, למשל, שהארוחות החמות שמגיעות לבתי־הספר לא מתאימות לילדי המגזר, ולכן הקמנו קייטרינג המעסיק כ־40 נשים חד־הוריות מחורה", הוא מספר. "יש מחסור בתחבורה ציבורית ויש בעיה בניידות של הנשים, ולכן במקום להוציא אותן לעבוד – הבאנו את העבודה אליהן. התפקידים התהפכו: המשרד הממשלתי הפך להיות צרכן, והנשים הן ספקיות. הקייטרינג גם משקיע בנשים, בהיבטים כמו השלמת לימודים, השגת תואר אקדמי וסיוע לילדים מחוננים".
נבארי ליווה בין היתר גם הקמה של מרכז שירות טכני של בזק בחורה, ואת השקת מרכז ריאן לקידום התעסוקה של האוכלוסייה הבדואית. "כיום, גורמים מכל הארץ באים ללמוד על נושא התעסוקה אצלנו בחורה", הוא מספר, "כדי לייצר ממנו אב טיפוס לתוכניות בכל רחבי הארץ". נוסף על כך, נבארי הקים וניהל את פרויקט "ואדי עתיר" – מתחם המאגד בתוכו חינוך אקולוגי וסביבתי, עם מרכז מבקרים ופעילות חינוכית לצעירים.
"הפונקציות הכלכליות של הפרויקט הן גידולי צאן, שממנו מכינים גבינות ומוצרי חלב לכל המגזר, וכן בשר לא מעובד, צמחי מרפא וקו מוצרי קוסמטיקה שנמכר ברחבי הארץ", הוא מספר על המיזם שמעסיק כיום כ־30 איש. "יש עובדים מהרבה יישובים באזור, כולל עובדים יהודים. זה פרויקט אזורי וחוצה מגדרים".
המנהיגים החברתיים של הנגב יודעים שכל יוזמה נעשית עם הרבה מאבק. "זו ראייה שמותאמת לצרכים של הקהילה", מסכם אופיר ליבשטיין. "המנהיגים המקומיים באים מהשטח, ומזמינים את המדינה להצטרף. נוצר אצלנו כאן בנגב היפוך תודעתי, תפיסתי וחברתי". לוקחים אחריות משנים ומובילים.
הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"
בשיתוף קרן מנדל
לפנייה לכתב/ת 
