עושים צדק חלוקתי

בשיתוף קרן מנדל

רק לפני כמה שנים היתה ירוחם עיירת פיתוח קשת יום, שבשביל להחזיק את מערכת הרווחה הקורסת שלה נדרשו ראשיה להתחנן בכל שנה לנדבות ממשרדי הפנים והאוצר בירושלים. הקדנציה של ראש העיר הממונה עמרם מצנע אמנם היתה בגדר כדור הרגעה, אבל גם הוא לא הצליח לפתור את הבעיה מהשורש. ירוחם היתה עיירת פיתוח ללא עתיד.

אנשי הנגב לוקחים אחריות

הייטק בעוספיא, חוסן בבית שאן

מנהיגי הנוער נכנסים לחדר

אבל כמו באגדות, ברגע של מזל כשהכוכבים מסתדרים בשמיים, נפגשו שלושה בוגרי בית־ספר מנדל למנהיגות חינוכית בצומת דרכים שהביא לשינוי המיוחל. ירוחם בחרה לראשות העיר בבן המקום, מיכאל ביטון, קצין גולני ובעל תואר שני בניהול מהאוניברסיטה העברית; ערן דורון התמנה להיות ראש המועצה המקומית רמת הנגב; ולצדם, התמנה למנכ"ל משרד הפנים מרדכי כהן. הזרעים נזרעו כששלושתם נטלו חלק בסמינר בסורבון של יחידת בוגרי מנדל, האמונה על המשך ההתפתחות המקצועית של משתתפי התוכנית.

ירוחם(צילום: הרצל יוסף)

השלושה הבינו שזה הזמן ליישם את התפיסה שמאחדת את שלושתם, צדק חלוקתי, כזה שיגדיל את העוגה הכללית וייצר עתיד טוב יותר לתושבי הדרום. במהלך משולש הם העבירו את עיר הבה"דים לשיוכה המוניציפלי של ירוחם, שרטטו מחדש את קווי החלוקה בין רשויות הנגב ומה שיותר חשוב – התחילו לטוות פרויקטים של שיתופי פעולה בין הרשות האזורית הקיבוצית בעיקרה ובין עיירת הפיתוח, מהלך שעד אז נחשב לכזה שלא יעלה על הדעת.

היום, מסכמים שלושתם בסיפוק, כל הרשויות עומדות על תקציב מאוזן. ומה שיותר חשוב, יש להם בתי ספר משותפים לנוער בסיכון והם חונכים עכשיו מעונות יום לילדים ופעוטות, הכל בשיתוף פעולה ומתוך מחשבה של טובת הכלל.

מבחינת מיכאל ביטון זה התגשמות חלום. הוא יסיים את עשר השנים שהוא עומד בראש עיריית ירוחם מתוך ידיעה שבקופתה יש מיליונים רבים שמבטיחים את עתידה ושגשוגה. מכאן הוא ממשיך הלאה, לפוליטיקה הארצית. "העתיד של ירוחם כבר מובטח, עכשיו צריך להמשיך הלאה", הוא אומר בסיפוק.

מיכאל ביטון (צילום: חיים הורנשטיין)

ליווי לכל ראש עיר

כהן זיהה את הבעיה, פערים כלכליים־חברתיים בין מקומות יישוב. "הפער בין הרשויות הוא בלתי נתפס", הוא אומר. אז איך מייצרים יותר שוויון ויותר דמוקרטיה? "צריך כמובן להגדיל משאבים לאוכלוסיות מוחלשות. ובאמת, הכפלנו את התקציב לרשויות המוחלשות ל־7 מיליארד שקל. אבל לא רק הגדלנו, גם מיקדנו: לדרוזים, לערבים, לבדואים, לצפון. עזרנו לכל מי שמוחלש".

רהט

אבל כסף הוא לא הפתרון לכל. שכבה נוספת, היא השבחת הון אנושי. משרד הפנים פתח בתוכנית הכשרת צוערים לשלטון המקומי: צעירים מהפריפריה, שמשלבים לימודים באקדמיה עם פיתוח מנהיגות מוניציפלית, ואח"כ עוברים השמה בתוך האוכלוסיות המוחלשות בפריפריה. מאות כבר סיימו, ועוד מאות בדרך.

והמשרד לא הסתפק בזה. נפתחה תכנית להשבחת המנהלים הקיימים, "מקום" שמה, ובמקביל תכנית נוספת, בשיתוף האוניברסיטה העברית, שבה ראשי רשויות ילוו על ידי המשרד במשך השנה הראשונה לכניסתם לתפקיד. "הם יקבלו סט של כלים – גם למידת החומר וגם כלים ניהוליים", אומר כהן. "השנה הראשונה היא קריטית, בהגדלת מקורות הכנסה, השבחת היכולות הניהוליות, עבודה מול הממשלה, מול המגזר השלישי, ובשיתוף התושבים".

מרדכי כהן, מנכ"ל משרד הפנים (צילום: תומי הרפז)

  

תכנית האשכולות

רק אז פנה מרדכי כהן ללב הבעיה – הפערים הבלתי נסבלים בין רשויות עשירות ועניות. "הבנו שהמפתח הוא בשיתופי פעולה בין רשויות", הוא מסביר. "זה היה אגב תרגיל העבודה הראשון שלי במנדל, שיתופי פעולה אזוריים. הקמנו חמישה אשכולות כפיילוט. שלושה בצפון ושניים בדרום, ובקרוב נהיה 14 אשכולות גיאוגרפיים. למעלה ממחצית מהרשויות".

הרעיון פשוט: צוות מקצועי מצומצם, שמייצר ערך כלכלי וחברתי מוסף: שימור והגנת הסביבה, טיפול בפסולת ברמה האזורית, פתרונות באוכלוסיות בסיכון, אשכולות מדע וטכנולוגיה בחינוך. כל זה מתבצע תוך שיתוף פעולה בין רשויות שכנות, כשבכל אשכול יש מגוון אוכלוסיות – יהודים וערבים, חילונים ודתיים.

בגליל המזרחי הוקם לדוגמה מערך של פיתוח מצוינות מדעי-טכנולוגי עם מכללת תל חי, לכולם, ליהודים ולערבים. וכנ"ל עם צרכים מיוחדים ופיקוח וטרינרי. יש אשכולות שהלכו על פיתוח תיירות ויש כאלה שהלכו על דיגיטציה מוניציפלית (הנגב המזרחי עם חברת סיסקו). הרעיון הוא פיתוח כלכלי, לא רק הגדלת הכנסה.

אחרי הקמת האשכולות פנה משרד הפנים לתקן עיוותים בגבולות המוניציפליים. "יש אי צדק היסטורי בגבולות ובמקורות ההכנסה", מסביר כהן. "במבחן התוצאה הגענו עד הלום עם אי צדק חלוקתי משווע. לא היה מנוס מלחלק מחדש. עד אז היו ועדות אד הוק שטיפלו בסכסוכים, שהרשויות העלו בפני "הנציב העליון", שר הפנים.

"השר גדעון סער הבין ראשון את הבעיה והוביל פיילוט בדרום. 3 ועדות הוקמו שכיסו כמעט את כל הדרום. כולם עברו לתפיסה של צדק חלוקתי. כך הגדלנו מקורות הכנסה, הכללנו מתקני צבא, חילקנו הכנסות למועצות הבדואיות ועוד. עשינו בתנאי מעבדה טובים צדק חלוקתי. חילקנו את הארץ לשישה אזורים של ועדות גיאוגרפיות קבועות, שמטרתן איננה עוד כיבוי שריפות אלא תכנון ארוך טווח לטובת הכלל. הצגנו בפני השר דרעי את העבודה. אחרי 3 שעות דיון הוא קיבל החלטה - הולכים עד הסוף".

השר לשעבר גדעון סער בוועדת גבולות הנגב(צילום: עידו ארז)

ירוחם כמשל

כהן מצביע בסיפוק על 150 מיליון השקלים שכבר זורמים מהארנונה של נתב"ג לרשויות שמסביב, שמשוועות לתקציבים, ערים כמו לוד ורמלה, ששנים קיבצו נדבות מהממשלה וכעת יכולות להתחיל לבנות לעצמן עתיד טוב יותר. גם חברת "רפאל" בצפון, תתחיל להזרים בקרוב תקציבים נאים לקריית ים ולעכו, שני יישובים משוועים לתקציב. "זה צדק חלוקתי", אומר כהן.

אבל ירוחם תמיד תהיה מבחינתו הדוגמה הראשונה. "גם אם מגיע אדם מוכשר בצורה יוצאת דופן כמו מיכאל ביטון לעיר כמו ירוחם, שעושה הכל נכון, הוא לא יכול לפתור דבר ללא מקורות הכנסה. באמצעות הוועדה הגיאוגרפית, הגדלת שטח השיפוט ומקורות ההכנסה הנוספים – וכעת גם החלטת הממשלה לירוחם שעברה בחודש שעבר - היום ירוחם נמצאת במקום אחר לגמרי".

מיכאל ביטון ומרדכי כהן חולקים גם אותה תפיסת דמוקרטיה, שיונקת משיטת הבחירות הישירה שקיימת בישראל רק בכל הקשור לבחירת ראשי רשויות. "הקשר בין ראש הרשות לבין האזרח שבחר בו הוא ישיר, ברור ומוחשי", אומר כהן. "אבל מאידך צריך להיזהר מחולשות כמו שחיתות ציבורית ומערכת לא מאוזנת בין פקידות חלשה ונבחרים חזקים.

"לכן יש לבחון מחדש בכל רגע את הדמוקרטיה המקומית. אבל צריך לזכור שבאמצעות האשכולות נופלות המחיצות בין יהודים וערבים, בין עיירות פיתוח וקיבוצים. זו הבשורה הדמוקרטית במובן הכי עמוק. לתושב בחצור הגלילית יש אינטרס משותף עם טובא זנגריה ועם קיבוץ איילת השחר, והאינטרס הזה גובר על כל ההבדלים ביניהם. כששני הילדים הולכים לפעילות מדעית ביחד או לכיתת צרכים מיוחדים ביחד, זו החברה החדשה, נטולת המחיצות. זה העתיד של מדינת ישראל".

הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"

בשיתוף קרן מנדל