התפקיד החדש של החינוך

בשיתוף קרן מנדל

בחגיגות יום העצמאות השבעים השנה עלתה שוב ושוב הכמיהה לאחדות לאומית וחברתית, על רקע המציאות ההולכת ומסתבכת של ריבוי שבטים בישראל. כמיהה זו קיבלה ביטוי בנאומים, בסמלים ובפנייתה הנרגשת של אם הבנים, כלת פרס ישראל מרים פרץ: "בפאזל הזה שנוצר במדינת ישראל יש מקום לכולנו".

על מנהיגות ולמידה

בית הספר של העתיד

בין מדעי הרוח לשאר רוח

אך כשבוחנים מהו התוכן שעליו אחדות זו יכולה להתקיים, מתברר שהוא איננו ברור ומוסכם. האם המאחד הוא ישראל כמקלט מפני העומדים לכלותינו? אולי זהו בית, וכולנו משפחה אחת? ואולי יש לחזור לחזון נביאי ישראל הבן־גוריוני?

ילדי עולים לומדים במעברה(צילום: דוד רובינגר)

וכך מתברר עד מהרה כי מה שאנו חושבים עליו כמובן מאליו, על אודות היסוד לאחדותנו, הוא בעצם הצהרה ללא כיסוי. ואם נשאל את עצמנו למה אנחנו בכל זאת מחזיקים בסיסמאות הללו, יש לכך תשובות טובות: אולי קשה לנו לוותר על יחס נוסטלגי לעבר ישראלי כלשהו, על אף שהוא בפירוש כבר אינו הווה – אנחנו כבר לא שרוליק הצבר, העברית כבר איננה השפה התקנית, וההגשמה כבר איננה בעליה להתיישבות.

ואולי זה בגלל שלמדנו להסתדר בהווה הישראלי המסובך והתובעני מדי באמצעות פתרונות פרגמאטיים, במקום "חפירות" שעלולות להפריד בינינו עוד יותר ממה שאנו כבר מפורדים. ואולי גם בגלל שהתאהבנו בסטארטאפיזם, הביא אותנו למצב שכבר איננו יודעים כיצד להתקדם מהסטארט־אפ שכוננו אבותינו ראשי הציונות.

כדי להימנע מהתמודדות עם שאלת מה מאחד אותנו אנו נוטים לדלג מעל הבעיה ומבקשים ממערכת החינוך שלנו פשוט “לחנך לאחדות”. כאילו שאם רק נכניס לתוכנית הלימודים בהיסטוריה או באזרחות נוסח חד ערכי או אף פרק ב"אחדות" – כי אז, פלא! – יפנימו התלמידים שזה הבסיס המוצק לאחדותנו וכולנו נחיה על פיו כל חיינו.

אלא שכל ילד בישראל יודע היטב כי המציאות הישראלית מורכבת הרבה יותר ממה שמלמדים בשיעורי היסטוריה ואזרחות, ושמודל ההתנהגות שמציב הרחוב הישראלי בפניו משקף ערכים אחרים ואף הפוכים לאלה ה"חינוכיים" מבית הספר, הטירונות או האוניברסיטה.

"אנחנו" וה"אחר"

אף התנהלות על פי המינימום הסחבקי המשותף לא תטייח את ההבדלים הללו ורק תחליש את יכולתם של תלמידים להתמודד איתם. גם שיחה מרגשת או הטפה של מחנך הכיתה, על הצורך להיות סובלן כלפי ה"אחר", לא תספק. שהרי היא בנויה על ההנחה הפשטנית שהמציאות מחולקת ל"אנחנו" ול"אחר" (ואני תמיד ב"אנחנו"), בו בזמן שכל תלמיד ותלמיד בתוך עצמו הוא אוסף פתוח, משתנה ונזיל של זהויות ושכל השמות והתיוגים לא יצליחו להגדיר אותו באמת. אני עצמי ישראלי, מסורתי, חרדי, מזרחי, חילוני, אישה, מערבי, ערבי, עד גבול מסוים, לפעמים יותר זה מזה, ובכל זאת כולם ביחד בתוכי.

כיתת מחשבים - הדור הנוכחי(צילום: יריב כץ)

לעיתים אנחנו מוצאים את עצמנו בהתנגשות בין התביעה להיות בן אדם, להיות יהודי ולהיות ציוני – ואי אפשר לקוות לקשר הרמוני בין שלושת ההוויות הללו חוץ מבטקסים מלאי פאתוס.

אם קשה להתמודד עם קונפליקטים כאלה, כיצד נצפה מתלמיד ערבי, שיתבקש להשמיע ביקורת על החמולתיות או על היחס לנשים בחברה שלו בפני תלמידים יהודים? מה נעשה כשתלמיד עולה מרוסיה ישאל למה יום השואה אינו גם יום חג הניצחון הסובייטי על הנאצים? או כשתלמיד עולה מאתיופיה יתבקש להבין, מדוע חנוכה ופורים לא נחגגו בגונדר ולמה חג הסיגד לא נחגג אצל כל הישראלים האחרים?

וכך, מיד אחרי שמסתיים הטקס הדביק, אנו חוזרים למציאות שבה עבור רבים מבני החברה הישראלית חוקי המשחק הם שאם לא נעדיף את האינטרס הכלכלי האישי והמשפחתי שלנו לזה הקולקטיבי – אף אחד לא ידאג לנו באמת.

שחיקה בסמכות החינוכית

אם חלה שחיקה בסמכות החינוכית של הורים ומורים, היא בוודאי קשורה גם לזה שאין לנו באמת מענה למורכבות הישראלית. אנו מטיפים לכל העולם שהמצב מורכב, כשמציעים פתרונות פשטניים לסכסוך הישראלי־ערבי. אבל כשאנו באים לחנך את ילדנו להיות ישראלים, אנו ניגשים לכך עם פתרונות פשטניים עוד יותר.

ההתמודדות הכנה והמקצועית עם הסתירות הללו ועם כלל המורכבויות של הקיום הישראלי תובעת עבודה חינוכית אחרת. לא מספיק להעמיד בפני מי ששכל אהוב בשדה הקרב או באירוע טרור את האידיאל של תרגום אבלו לאפיק חיובי, מבלי לייצר איתו את התהליך והתוכן שמאפשרים זאת. לא מספיק, להבדיל, לתבוע מילד כן להיות “פראייר”, ולוותר על הישגים שהושגו באמצעים לא ישרים למרות שכך עושים רבים מסביבו – מבלי להעמיק איתו בהצדקה המהותית לכך. ולא מספיק לחגוג את החיובי שבוויכוח שיש בינינו, מבלי להבטיח את יכולתנו להשתכנע ולהשתנות, או לנהל את המתחים שבתוכנו ובינינו.

כן נדרשת עבודה חינוכית מתוחכמת, כדי להכין תלמידים הן להרוויח את לחמם בשוק העבודה המקומי והעולמי התחרותי, והן לקבל על עצמם ערכים תנ”כיים כמו “לא על הלחם לבדו יחיה האדם”.

נדרשת גם עבודה חינוכית כדי להנחיל את “מורשת בן־גוריון” באופן שמתכתב עם השיר הפופולרי של יהודה פוליקר ויעקב גלעד, “פה ושם בארץ בן־גוריון”: “היינו פרחחים קטנים בארץ בן־גוריון / הביטלס לא נראו בארץ מפא”י בשלטון / נתקענו בבית ספרם, פושטק וסבון / חזקים בקולנוע, חלשים בחשבון / אחד במאי, מגרש הפועל מחוץ לאצטדיון / נתפסנו מעשנים סיגריות אל על וסילון / נזרקנו מבית ספרם, באמצע תיכון / הפושטק מת על גיטרה והסבון מת בשריון”.

יכולת להוביל שינוי בשטח

המשימה המוטלת על החינוך הישראלי, שבעים שנה לאחר הקמתה של מדינת ישראל, היא בעלת אופי אחר מזו שחלה עליו בגלגולים הקודמים. כעת, נדרש ממנו לילד מחדש את החזון החינוכי בהצבת תוכן משמעותי, אותנטי, לקיום ישראלי משותף בפני אזרחים ותלמידים כאחד. על מנהיגי החינוך בישראל לעשות את העבודה, שאנו כחברה כל כך מתקשים לעשותה, ולנסח ולטפח ייעוד המשותף נוכח המציאות הישראלית, המזרח תיכונית והעולמית המורכבת של ימינו ושל ימים רבים עתידיים.

אין אפליקציה שאפשר לפתח, לצורך עבודה חינוכית זו. דרושים אנשים ודרושים ותנאים לעבודה. אילו אנשים? אנו צריכים אנשים אמיצים, שרואים בניסיון להתמודד עם המשימה הזו עבודה ראויה ומוכנים להסתכן בהליכה מעבר למחשבה ולעשייה הקונבנציונלית, לשהות באזור המבוכה, הקושי, הלא נודע והזר, מבלי לברוח ממורכבותה ומסכנותיה, ליצור ערכים ודרכים ולהביא אותם אל המציאות באופן משכנע ובר ביצוע. אלה אנשים בעלי עומק וכושר עשייה, שלעולם לא מפרידים בין ה ה”איך?” ל”לשם מה?” אלה אנשים המשלבים את אשר כמעט בלתי ניתן לשילוב: שאר רוח, רוחב יריעה ויכולת להוביל שינוי בשטח.

מה התנאים ההכרחיים לעבודה זו? מצד אחד צריך מרחב בטוח וזמן איכות. סביבה שבה ניתן לבחון ולפתח רעיונות חדשים מתוך העמקה, לימוד, בדיקה ביקורתית ושיטתית, מחשבה אסטרטגית, התדיינות עם בעלי זוויות ראייה מקצועיות וישראליות שונות ואף סותרות, וחשיפה לרעיונות מעמיקים.

מצד שני, באותה סביבה צריך שהשאלות הקשות והמפחידות יוצבו במרכז הלמידה, היצירה וההתדיינות. מקום שבו אי אפשר לברוח מכל השאלות הללו, ומהמחויבות להעניק לילד מענים אמיתיים וברי ביצוע. מקום שבו לא מתלהבים מהר מדי מכל רעיון ויוזמה חדשים, אלא מעמידים אותם מראש בפני ביקורת קשה ומשכללים אותם שוב ושוב, עד שבוהקים או שנופלים וצריך לחפש מחדש.

אלה הם האנשים והתנאים שאנו בבית ספר מנדל למנהיגות חינוכית מנסים לפתח במסגרת שלנו. לא תמיד אנו מצליחים בכך, אך בעצם הניסיון שלנו, אנו מנסים לגלם וללמד את אשר אנו חושבים שהוא נכון וראוי לעבודת החינוך בישראל. אנו רואים את עצמנו כמעבדה וכחממה של החברה הישראלית כולה, שבתוכה מנסים לעשות את העבודה הנדרשת כדי לטפח חינוך ישראלי מונחה חזון, ההולם את המציאות של אחרי חגיגות השבעים והלאה.

והנה ממש בימים אלה מתנהל בבית ספר מנדל תרגיל “סיפור ישראלי” שבו משתתפים עמיתים ישראלים בעלי רקע שונה בתכלית – לאומית, דתית, אתנית, מגדרית, מקצועית, ועוד ועוד – באמצע שנתיים של למידה אינטנסיבית בסביבה שהם אינם יכולים לברוח מן המפגש האמיתי ביניהם.

הנחת התרגיל היא שעצם הימצאותם ביחד אינו מספיק. על כל עמית להציג בפני חבריו תשובות לשלוש שאלות שביחד מביאות את המורכבות של הקיום הישראלי היישר לתוך חדר הלימוד, כל שכן כשההצגות מצטברות ומשוחחות זו עם זו:

מה הסיפור שסיפרו לך אבותיך ומחנכך על משמעות היותך ישראלי?

מה הסיפור שאתה מספר לעצמך, לחניכיך ולילדיך על היותנו ישראלים?

אם יש פער בין התשובות לשתי השאלות הראשונות, כיצד אתה מסביר זאת?

מה מוליד ההשתתפות בתרגיל מעין זה? כפי שהעיד אחד העמיתים: “הסטריאוטיפ במובנים רבים הוא נחלת כולנו. הסיפורים הישראליים שלנו משיקים הרבה יותר ממה שסיפרנו לעצמנו. ואולי זה הסיפור כולו”.

ד"ר דניאל מרום הוא חבר סגל בית ספר מנדל למנהיגות חינוכית

הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"

בשיתוף קרן מנדל