"לאפשר להם לחלום" - ספר על בי"ס מיוחד

"לאפשר להם לחלום" ספרם של עמלה עינת ואלי נחמה בהוצאת הקיבוץ המאוחד זהו סיפור על בית ספר יחיד במינו בארץ ובעולם. תלמידי בית הספר, בני כל הדתות, ילדי מהגרי עבודה, פליטים ומבקשי מקלט שהגיעו מחמישים ואחת ארצות מוצא, מתמודדים על חייהם וזכויותיהם בארץ ובעולם כנגד כל הסיכויים.

הספר הבנוי על עשרות ראיונות-עומק מרגשים עם תלמידים בוגרי בית הספר, אנשי צוות, מתנדבים והורים, מתוך רצון לפענח את סוד הצלחתו של המודל החינוכי הייחודי של בית הספר.

זה ספר על בני אדם, למען בני אדם, המיועד לכל החולמים, המאמינים עדיין באפשרות התגשמותם של חלומות. 

פרופ' עמלה עינת, מתנדבת בבית הספר וממחברי הספר "לאפשר להם לחלום", משתפת:

הגעתי לקמפוס ביאליק-רוגוזין במטרה צנועה בתכלית – לעזור למורים בעיצוב דרכי הוראה לתלמידים מתקשים, התחום המקצועי בו התמחיתי במשך שנים.

" מהו הסוד האמוציונלי המפעים השוהה כמו עננה זוהרת מעל ובתוך המקום הזה"?

הגעתי, ומשניית המפגש הראשונה הוקסמתי ונכבשתי - מהחום השופע מעיני הילדים והמורים, מהשמחה, מהשקט, מתחושת החברותא, מהדינמיות היצרנית, מרמת ההתבטאות ומכול שמעבר לכך שאינו ניתן לביטוי רציונלי מדויק. כך קרה שמרגע המפגש השני שלי עם בית הספר ואילך ניסיתי להבהיר לעצמי בדרך ההיגיון מהו הסוד האמוציונלי המפעים השוהה כמו עננה זוהרת מעל ובתוך המקום הזה.

הניסיון להעלות הוויה חינוכית מיוחדת זו על גבי הכתב, לקראתו דחף, כיוון ופיתה אותי מנהל בית הספר, התגבש בתוכי לכדי מגמת עשייה בשל הרצון לפענח סוד זה. מתוך חשש להיגרר לתיאורים מילוליים פרשניים השחוקים לעתים קרובות עד לכדי תחושה של זיוף והמושמעים אוטומטית בטקסטים ובמעמדים חינוכיים, בחרתי בדרך של חקירה איכותנית המבוססת על חוויותיהם הסובייקטיביות-אוטנטיות של הנוגעים בדבר.

"נגיעה בזהות האמיתית, העמוקה והיחידה שהיא בעלת משמעות"

השאלה שהיצבתי בפני המורים ואנשי הצוות הבית-ספרי, המתנדבים, התלמידים וההורים בראיונות שערכתי איתם התמקדה בהרגשתם בבית הספר ובסיבות לרצונם להישאר בו, כעובדים וכתלמידים, במשך שנים ארוכות למרות הקשיים והמאמצים האובייקטיביים והסובייקטיביים הקשורים בכך.

"כל מה שיש לנו זה דירה, כנסייה, וביאליק-רוגוזין"

תגובותיהם לשאלה זו היו מרשימות ומרגשות. להלן כמה הבזקי דוגמאות מתוכן:

מורים – "נראה לי שמה שמחזיק אותי בבית הספר המיוחד הזה זו בעיקר התחושה החוזרת של קילוף קליפות הזהויות המזויפות שעוטפות אותנו ונגיעה בזהות האמיתית, העמוקה והיחידה שהיא בעלת משמעות. זו הזהות האנושית הבסיסית, המבטלת או לפחות מגמדת את כל שאר הכיסויים – יהודי, ישראלי, מערבי, אפריקני, מוסלמי, נוצרי ועוד ועוד."

"זו הזהות האנושית הבסיסית, המבטלת או לפחות מגמדת את כל שאר הכיסויים – יהודי, ישראלי, מערבי, אפריקני, מוסלמי, נוצרי ועוד ועוד"

"אני מרגיש שמי שנוקט בעמדות של בית הספר הזה לוחם מלחמה ממשית על הבית שלנו, על המדינה שלנו. הייתי רוצה לתקן במדינה הרבה דברים ערכיים, ומה שקורה פה, בביאליק-רוגוזין נותן לי תקווה שזה אפשרי. שאפשר לממש בארץ ערכים הומניים אוניברסליים שבהם אני מאמין בכל לבי."

מתנדבים – "יש בי צורך גדול באהבה... ואני מקבלת פה הרבה אהבה ממורים, מתלמידים, ממתנדבים. כל יום פה בשבילי זה כאילו אני מגיעה לחלקת אלוהים קטנה, לגן עדן קטן."

"יופי, יופי. פה ארץ ישראל היפה. כל מילה שאומר תהיה פחות ממה שאני מרגישה."

תלמידים – "הרגשתי בביאליק-רוגוזין כאילו זה הבית שלי, שכל החיים שלי אני רוצה להיות שם."

"יש דברים שבן אדם לוקח איתו לאן שהוא הולך. מפה מה שאני הכי לוקח איתי זה איך מתייחסים כאן לבני אדם. לא משנה מאיפה אתה, אתה שווה לכולם. בגלל זה, בגלל מה שאני מרגיש פה כל השנים, יש לי כוח להתמודד עם האפליה בחוץ."

הורים – "צריך לבוא הנה ולראות בעיניים את האהבה, את הכבוד, איך מחבקים פה את הילדים. זה לא רק הלמידה כאן. זה הכול. זה חינוך להיות בני אדם."

"כל מה שיש לנו בישראל זה דירה, כנסייה, ובית ספר ביאליק-רוגוזין."

הדחף למילוי תחושת הריק הקיומית

תוך סיכום הדברים הצטיירו באופן בולט המניעים העיקריים הפועלים ומפעילים את חברי הצוות הבית ספרי ואת חניכיהם גם יחד והמביאים אותם לתוצאות גבוהות יוצאות דופן ברמת ההישגים הלימודיים, החברתיים והרגשיים.

כל הדוברים קישרו בין זיכרונות הפגיעות האישית שלהם לבין יכולת ההבנה, האמפתיה והתמיכה בחניכיהם הפגועים, כמו-גם לתיקון העצמי שתמיכה זו גורמת לצלקות עבר אלה. פן דומיננטי נוסף שעלה מהדברים היה זקיקותם הגבוהה של אנשי הצוות לאהבה ומודעותם לכך שהדרך הנכונה לזכות בה, טמונה ביכולת ההענקה הרגשית שלהם לזולתם. מרכיב מודע בולט אחר היה הדחף למילוי תחושת הריק הקיומית המאיימת עליהם המוצא את גישומו בדרך של הטבעה חיובית משמעותית על אישיויותיהם וחייהם של התלמידים.

אני יודע, בגלל מה שלמדתי בבית הספר, להסתדר בכוחות שלי, כי תמיד אמרו לי שם 'אל תוותר'. תמיד דחפו אותי לעשות. אף פעם לא לעצור."

באשר לתלמידים ולהוריהם, הרשימו במיוחד השיחות הטלפוניות שניהלנו עם כמה מהמגורשים, בהם בוטאו תיאורי רגשות כמו זה: "החיים בחזרה בסודן, הארץ שממנה ברחנו, רעים מאד. אבל גם פה הזיכרון של בית הספר ביאליק-רוגוזין עוזר לי להרגיש שלמרות המצב הרע אני חייב ויכול להצליח, לעשות הכול כדי להחזיק מעמד ולהתקדם. אני יודע, בגלל מה שלמדתי בבית הספר, להסתדר בכוחות שלי, כי תמיד אמרו לי שם 'אל תוותר'. תמיד דחפו אותי לעשות. אף פעם לא לעצור."

בשל כל אלה – הביטוי האוטנטי הייחודי של המתרחש בבית הספר במילים ובתמונות, ניתוח מכלול הדברים והמסקנות העולות ממנו, ראוי בעיני שספר זה ייקרא בכל מוסד חינוכי שהוא כדי שיעורר את קוראיו למחשבת חינוך יצירתית שונה, מקורית, חדשנית ושופעת השראה.