"הייתי צריכה ללמוד שלקול שלי יש ערך"
"הפה שלי נפתח רק לבדיחות או הערות ציניות. שום דבר רציני, והדעות שלי, המחשבות שלי וגם ההברקות שלי נשארו רק שלי. אצלי בראש". עינב עטיה, בוגרת פרויקט "סודקות את תקרת הזכוכית", מספרת בטור אישי לקראת יום האישה, על חשיבות העצמת נערות טרם הפיכתן לנשים
כשהייתי ילדה קטנה, לא אהבתי להתבלט. מתישהו סביב גיל 10 מצאתי שאני רוב הזמן מעדיפה לשבת בצד ופשוט להיות בשקט. לפעמים הייתי קוראת, לפעמים לומדת – העיקר כמה שפחות לדבר ועם כמה שפחות אנשים. בהתחלה חשבתי שאני מתביישת מהבנים, כי היינו רק ארבע בנות בכיתה, אבל גם כשהגעתי לאולפנה, לכיתה של בנות בלבד, הפה שלי נפתח רק לבדיחות או הערות ציניות. שום דבר רציני, והדעות שלי, המחשבות שלי וגם ההברקות שלי נשארו רק שלי. אצלי בראש.
הבנתי שאני טיפס מופנם. כנראה שאין לי כל כך מה להגיד, בוודאי שאין מי שיתעניין במה שיש לי להגיד, וזה בסדר. טוב לי בשקט. לא כולם צריכים או יכולים להיות חיות במה או עם מסר להגיד. ואז הגיעה תכנית "סודקות את תקרת הזכוכית" שניפצה לי את כל מה שחשבתי על עצמי.
הפרויקט "סודקות את תקרת הזכוכית" התחיל בכיתה ח'. הציעו לי להצטרף לקבוצת בנות שתקבל תגבורים במתמטיקה 4-5 יחידות ובמדעים וגם מפגשים שכללו שיחות עלינו. על מי אנחנו, מי נרצה להיות, מה אנחנו חושבות, מה אנחנו מאמינות. רגע, שאני אענה? אתם שואלים אותי?
פתאום המנחה בסדנה מתעקשת לשמוע אותי ולראשונה מזה שנים שאני מרגישה שרוצים להקשיב לי ואפילו מתעניינים. שואלים לדעה שלי, חושבים עליה ומגיבים לה. לאט לאט נבנה הביטחון ואיתו גם הדעות שלי. התחלתי להביע דעה, מבלי לפחד מדעות הרוב או מה יגידו ואיך יגיבו – כי זו הדעה שלי והיא נחשבת. היא נשמעת. ויש מי שרוצה לשמוע אותה.
בכיתה ט', הילדה שבחרה לרוב שלא לקחת חלק במעגלי השיחה בשיעורי חינוך עומדת על שלה ומדברת. פתאום התחלתי לדבר, להסתכל לאנשים בעיניים (מי ידע שזה אפשרי בכלל?) ולשתף את מה שאני חושבת גם אם הדעות לא הכי מקובלות על ידי כולן ומבלי לפחד מביקורת.
השיא הגיע בכתה י', כשהתבקשתי לדבר העצמה בפאנל של התכנית. מצאתי את עצמי עומדת מול 300 נערות צעירות כמוני ומדברת איתן על העצמה ונשיות. אני! זו שלא הישירה מבט, אני, שהעדפתי להתחמק מכל שיחה העיקר לא לדבר, אני שהאמנתי שאף אחד לא יתעניין במה שיש לי להגיד, אני מדברת על עוצמה והעצמה מול 300 בנות מדהימות שמקשיבות לי.
למה שאני אומרת יש ערך, יש משמעות
מישל אובמה אמרה פעם: "הייתי צריכה ללמוד שלקול שלי יש ערך. ואם אני לא משתמשת בו, מה הטעם להיות בחדר מלכתחילה?".
התכנית לימדה אותי שלמה שאני אומרת יש ערך, למה שאני אומרת יש משמעות, גם אם אחרים לא מבינים אותה, או בוחרים לא להבין אותה או מסכימים איתה. – והיא עשתה את זה בגיל הכי נכון. בשנים הכי מעצבות שלי כנערה. במקום להתחבא בספרים בשנים האלה גרמו לי להאמין בעצמי, למצוא את כולי ונטעו בי ביטחון להאמין בעצמי.
זה חילחל כי היו מי שהקשיבו לי. שנתנו לי את התחושה, בגיל הכי קשה ומבלבל, שלדברים שלי יש ערך. שכדי ליצור שינוי, אני צריכה להיות השינוי, ואני לא יכולה לצפות מאף אחד אחד להיות השינוי שאני רוצה.
היום, אני כבר בכיתה יב', אני לומדת 15 יחידות ריאליות, אני מאמינה בעצמי ולא מפסיקה להשמיע את הדעות שלי, לא רק על העצמה נשית, אלא על הכל.
מחר (ו') נציין את יום האישה בכל העולם. בקמפיין "מאמינים בך Always" טוענים שהעבודה על יום האישה צריכה להתחיל בגיל הנעורים. אני מרגישה כמו ההוכחה החיה לכך שזה נכון. אני גאה במי שאני, אני גאה להיות אישה, אני גאה להיות מישהי שסודקת את תקרת הזכוכית, רק כדי לשבור אותה אחר כך.
ולך, הילדה שיושבת בפינה, לך חשוב לי להגיד שגם הקול שלך חשוב, וגם את יכולה למצוא אותו. אני מאמינה בך. תמיד
לפנייה לכתב/ת 
