הגיבורות האלמוניות של ישראל
עלילות סיפורן של חרות טקלה לגסה (71) ואסרסי גטו סהלו גרמאי (61), האחת אסירת ציון והשנייה מתנדבת שסיכנה את חייה למען אחרים, יכולות להתאים לסרט הוליוודי. נשים חזקות שנלחמות בכוחות גדולים מהם ומצליחות להגשים חלום. "פורום ירוסלם" ערך כנס מיוחד בו נתן כבוד וחשף את סיפורן הלא מוכר, של נשים יוצאות אתיופיה פורצות דרך. צפו
"אמא ספרי לי עוד פעם/ איך אני הִגעתי לכאן
על המסע במדבר / איך עזבנו בלילה הכל שם נשאר".
במילות שיר אלו נפתח השבוע הכנס השלישי של פורום ירוסלם, שהוקדש כולו לנשים פורצות דרך, בנות הקהילה האתיופית.
בערב, שהתקיים ביום ג' האחרון, עבודתן הקשה של 11 נשים מעוררות השראה זכתה לקבל במה. מדובר בנשים צעירות, חלקן אמהות, אקדמאיות ויוצרות שתורמות ומובילות עשייה חברתית בכל תחומי החיים ותורמות רבות לחברה הישראלית, כולן יוצאות הקהילה האתיופית.
הכנס, שהרגיש כמו פתיח מושלם לקראת יום האישה הבינלאומי שנציין מחר (ו'), העמיד במרכזו את סיפורן של שתי גיבורות אלמוניות שסיכנו את חייהן כדי להציל יהודים ולסייע להם לעלות ארצה.
הכתבה מלווה בכתוביות להנגשה לכבדי שמיעה:
חרות טקלה לגסה (71), נולדה עם קום מדינת ישראל, בקווארה שבאתיופיה ובגיל 16 עברה להתגורר בגונדר כדי לרכוש השכלה, למדה בבית הספר לאחיות וסיימה בהצטיינות. טקלה נשלחה על ידי משרד הבריאות לעבוד במחלקת ילדים בבית חולים באדיס אבבה, נישאה והקימה משפחה בת שמונה ילדים.
בשנת 1977 איבדה את בעלה בתאונת דרכים, ונותרה לגדל את ילדיה בעצמה. בניגוד למקובל באותה התקופה באתיופיה, ניכר כי הכריזמה והעוצמה של טקלה הובילו אותה להנהיג: היא התמנתה למיילדת הראשית, יועצת לתכנון המשפחה ומנהלת טיפת חלב בבית החולים האמריקני בעיר, ובמקביל שימשה גם כיו"ר ארגון נשים מקומי.
"הייתי עוזרת לאנשים שלי", היא מספרת, ומתכוונת ליהודים שחיו בקרבתה. "הייתי נותנת להם לישון בבית שלי, מטפלת בהם, מביאה להם אוכל. הייתי היחידה שידעה אנגלית, אז החברים שלי נתנו לי להוביל את מה שעשינו. באותה תקופה היה קשה מאוד לעלות לישראל, אז הייתי מנפיקה וחותמת על דרכונים".
אסירת ציון יוצאת אתיופיה
ב-1986, בדרכה לעלות לישראל, נתפסה קבוצת יהודים על ידי השלטונות. אחרי שנחקרו תחת עינויים קשים, לבסוף נשברו והסגירו את טקלה כמי שסייעה להם. היא נעצרה על ידי המשטרה ונכלאה בבית הסוהר המרכזי באדיס אבבה.
"שמו אותי בחדר חשוך. חמישה-שישה חיילים התחילו לשאול שאלות ולהרביץ לי, ברגליים, בידיים, בראש. אחרי שנפצעתי לקחו אותי למרפאה, חבשו לי את הרגל, והמשיכו להרביץ לי במקומות אחרים. ישבתי בבית הסוהר שנתיים. שנתיים לא ראיתי את הילדים שלי", היא מספרת ואני מזדעזעת. בעיקר מהעובדה שלא ידעתי, ועד עכשיו גם לא שמעתי על אסירי ציון שהגיעו מאתיופיה.
במשך אותן שנים היא המשיכה להיחקר באכזריות, תחת רעב ועינויים קשים, אך לא הסכימה להסגיר את שותפיה. רק בחלוף יותר משנה מאז שנכלאה, הצליח בנה הבכור פסיל להיפגש עמה בכלא. כעבור שנתיים שוחררה והתאחדה עם ילדיה, ובשנת 1990 עלתה לישראל עם שלושת ילדיה הקטנים.
חרות הוכרה כאסירת ציון, התגוררה בחולון ועבדה בבית היולדות הקריה בתל אביב. לאחר מכן עברה לחדרה ושימשה עד לפרישתה כמורה לעולים חדשים, מגשרת המסייעת לעולים בהשתלבותם בישראל ורכזת במעון קשישים. כששאלתי אותה איך הרגישה כשעלתה ארצה, החיוך שנמרח על פניה אמר הכל. "זה מה שתמיד רציתי", היא סיכמה.
הסתכלתי ואמרתי, אני הולכת להתנדב
גיבורה אלמונית נוספת היא אסרסי גטו סהלו גרמאי. היא נולדה בכפר גיינאה במחוז גונדר ב-1958, הבת הקטנה מבין עשרה ילדים. בשונה מהמקובל באותה תקופה באתיופיה, אביה של אסרסי השתכנע לשלוח ללימודים לא רק את בניו, אלא גם את בנותיו, ולאחר ארבע שנות לימודים בכפר, אסרסי שיכנעה את הוריה לאפשר לה להשלים 12 שנות לימוד במקום להתחתן, וסיימה את לימודיה כאחות מוסמכת.
בתחילת שנות ה-80 הרשויות החליטו לשלוח אותה לעבוד בחזית אסמרה, שם התנהלו קרבות בין המורדים האריתראים לצבא, במסגרת מלחמת האזרחים האתיופית. בעצת משפחתה, אסרסי הצטרפה לקבוצת יהודים שיצאו למסע לישראל דרך סודן.
"הגענו לסודן בשלום, אבל אחרי חודש חליתי", מספרת אסרסי. "הגעתי למרפאת הצלב האדום כדי לקבל טיפול, ואמרו לי 'את עלית ברגל, את לא מקבלת טיפול'. הסתכלתי מסביב וראיתי את כל הביתא-ישראלים (יהודי אתיופיה, ו.ג), שמים אותם בצד ולא מקבלים אותם בתור. הסתכלתי ואמרתי, אני הולכת להתנדב". לאחר שהוכיחה את כישוריה כמתנדבת בפני הצלב האדום, התקבלה כאחות מן המניין.
במסגרת עבודתה טיפלה בפליטים רבים, בני כל הדתות, ובמיוחד בפליטים יהודים, שאנשי צוות אחרים סירבו לטפל בהם בגלל דתם. "אם אנשי הצלב האדום לא היו בבית המרקחת, הייתי מביאה תרופות בחינם. אם הם נכחו בחדר, הייתי משלמת מהכסף שלי ושמה בקופה. עזרתי לכולם, לכל מי שבא. לפעמים היהודים היו שואלים אותי למה אני עוזרת לאריתראים, ואני אמרתי להם שאני רופאה, זה התפקיד שלי", מספרת אסרסי.
למרות שסיכנה את חייה בעבודתה, אסרסי המשיכה בפעילותה השקטה והחלה לסייע בחלוקת כספי סיוע למשפחות יהודיות במחנה הפליטים. פעילות זו הופסקה לאחר שקיבלה איומים על חייה מצד פליטים שלא נמצאו זכאים לסיוע, ואזהרה שהיא תוסגר לרשויות הסודניות.
מה שהייתי צריכה לעשות – עשיתי
ב-1985, לאחר שכל קהילת ביתא ישראל במחנה וואד אל-הילו עלתה לישראל במסגרת מבצע משה, החליטה גם אסרסי לעזוב את סודן. היא ביקשה לצאת לישראל, אבל הדרך ארצה נחסמה בעקבות הדלפה לעיתונות על עליית היהודים. בעזרת פעילים יהודים אתיופיים בשירות המוסד נוצר קשר עם שגרירות קנדה בסודן, וכך מצאה את עצמה אסרסי עם תינוקת בת חודש בוויניפג שבקנדה.
היא התקבלה לעבודה בבית חולים מקומי כאחות במשמרת לילה, ובזמנה הפנוי סייעה בגיוס תרומות למען יהדות אתיופיה. במקביל גידלה בעצמה את בתה, ואחרי מאמץ שנמשך חמש שנים, הצליחה להביא את אימה מאתיופיה לקנדה. האם עלתה לישראל, שני האחים שוחררו מהכלא האתיופי בסיוע המוסד, עלו לישראל והוכרו כאסירי ציון. כשנה לאחר מכן היא עלתה לישראל יחד עם בתה והיום ממשיכה את עבודתה כאחות.
"היו לי יותר מ-100 ילדים קטנים, הצלתי המון ילדים. לא חשבתי שעשיתי משהו מיוחד, מה שהייתי צריכה לעשות – עשיתי", מסכמת אסרסי. אחד הילדים שאותם הצילה, נכח גם הוא בכנס. מסתבר כי חיפש אותה במשך שנים לאחר שנודע לו כי עלתה לישראל, וביום שלישי האחרון זכה להעניק לה את הפרס על פעילותה למען יהודי אתיופיה.
"יהדות אתיופיה היא יהדות מפוארת בת מעל ל-2,500 שנה ומלאה בסיפורי גבורה וסיפורים ציוניים מעוררי השראה. הערב התמקדנו בסיפורי גבורה של נשים", הסביר שמואל ילמה, מייסד ומנהל פורום ירוסלם על חשיבות הכנס שערך. "החברה הישראלית כיום אינה מכירה סיפורים אלו ובפרט לא סיפורי גבורה של נשים, ולכן פורום ירוסלם פועל להנציח את סיפורי הגבורה האלו כחלק מהסיפור הישראלי".
לפנייה לכתב/ת 
