"אני לא מאמינה שאני טסה, זה כמו חלום"

ביום הראשון למסע, בעיר הנמל הגרמנית פרנקפורט, עצרנו באחת המסעדות האיטלקיות שבמרכז העיר. בנות המשלחת שעדיין היו מרוגשות מהטיסה, העבירו חוויות כשלפתע ניגשה אליהן המלצרית ושאלה בערבית מאיפה באנו.

"מישראל", עניתי וראיתי את המבט החשדני של המלצרית. "אני מכירה ישראלים", היא אמרה, "הם לא נראים כמוכן ולא מדברים ערבית כל כך טובה". התשובה שלה קטעה את שיחתן של הבנות. כל העיניים הופנו אליי כמי ששואלות בלי מילים: "תגידי לה משהו".

"אנחנו בדואיות שגרות בישראל", עניתי מיד, "בישראל יש חופש דתי וכל אחד יכול להתלבש ולקיים את אמונתו. ומאיפה את"? שאלתי. "גרתי בסוריה לא רחוק מרמת הגולן, היא ענתה, ברחתי ממלחמת האזרחים וגרמניה היא המדינה היחידה שהסכימה לתת לי מקלט". לא שאלנו לשמה ואחרי שיחת חולין קצרה בנושא איך זה לחיות גרמניה, נפרדנו ממנה לשלום עם המון סימני שאלה בלב.

(צילום: נהיל נאטור )

לא אוכלות כלום

המסע לגרמניה היה מרגש מאוד. 12 נערות בדואיות שעשר מהן עלו על מטוס בפעם הראשונה בחייהן. שמונה ימים בלו"ז עמוס במיוחד עם מטרה אחת: לגרום לנשים צעירות במגזר הבדואי להכיר את העולם ולהעצים את תחושת הביטחון העצמי שלהן.

למרות תקופת ההכנה שקדמה לנסיעה, זמן קצר אחרי שהגענו למתחם הדיוטי פרי בנתב"ג, אזהאר, אחת הבנות משכה אותי הצידה מהקבוצה וביקשה שאצבוט אותה. "אני לא מאמינה שאני באמת טסה, זה כמו חלום". צבטתי אותה בצחוק ועניתי שתמיד זוכרים את הפעם הראשונה.

לא שלא היו לנו חששות שמשהו ישתבש. קבוצת נערות בדואיות מכוסות מכף רגל ועד ראש בלבוש מסורתי, מעוררת תשומת לב. הזהרתי את הבנות שעלולים להיווצר עיכובים בתהליך הבידוק הביטחוני בנתב"ג ושחשוב לענות על כל שאלה שישאלו.

לשמחתנו, הכל זרם מהר וחלק. ניגשתי לדיילי הקרקע והסברתי להם שזאת הפעם הראשונה של הבנות. משם הכל הלך פשוט ומחויך יותר. זכינו ליחס מעורר כבוד שהגיע לשיאו כאשר קפטן הטיסה של אל על ראה אותנו בשער העלייה למטוס וניגש מיוזמתו לאחל לנו טיסה נעימה.

פרנקפורט הקרירה קיבלה אותנו עם המון סימני שאלה. מצד אחד, מקום חדש ומסקרן, ומצד שני, חשש מתרבות לא מוכרת ופחד מהלא נודע. נחתנו היישר למסעדה אסייתית. המדריכה שלנו, תמרה, ישראלית אדיבה שמתגוררת בעיר, המליצה לבנות על מנת האורז בתפריט.

(צילום: נהיל נאטור )

אחד הדברים שלמדנו כבר בהתחלה הם ההבדלים בטעם. אורז הוא תבשיל שמוביל את המטבח הבדואי, אבל אצלנו הוא מוגש בשלל צבעים מתובלנים. אורז לבן? ברור שכולו נותר על הצלחת. גם המסעדה הבאה אתגרה את בלוטות החיך שלנו, כשהגישה גבינות טריות שהמטבח הבדואי לא מזהה.

אז התמקדנו במה שאנחנו מכירות הכי טוב: פיצות ופסטות. ארוחות הבוקר הבדואיות המדושנות הוחלפו בארוחה מוקפדת של קרואסון וביצה. בכלל, הארגון והסדר הגרמני ליוו אותנו לכל אורך הטיול. תמרה המדריכה לימדה אותנו איך בדיוק פועלת רשת הרכבות ואיך זה שאף אחד לא ממהר כאן.

הגזענות מרימה את הראש

קשה לבקר בגרמניה בלי להזכיר את תקופת השואה. קשה עוד יותר להסביר איך אפשרו לה להתקיים, ולמה אנשים הובלו אל מותם רק בשל דתם. לפני הנסיעה, בנות המשלחת למדו רבות על השואה, זאת לצד האחריות הגרמנית ויחסה האוהד לישראל כיום.

מי שעדיין לא הבינה את הפער הזה, נאלצה לחוות אותו על בשרה במהלך המסע. באחד מביקורינו בעיירה זילצבך, הסמוכה לפרנקפורט, עבר לידינו גרמני שלא היסס להפנות את האגודל שלו כלפי מטה כסמל לזלזול וחוסר הערכה.

(צילום: נהיל נאטור )

כשדיברנו על האירוע מאוחר יותר, בזמן שביקרנו בבית כנסת יהודי ובכנסייה עתירת ציורים מפוארים של ישו.  הסברנו שגזענות היא לא מנת חלקם של יהודים או ערבים. הרי אותו אדם שהביע את דעתו עלינו כלל לא הכיר אותנו.

הבדואים ידועים כמי שמאמינים בגורל וביום האחרון למסע, רגע לפני שיצאנו לנמל התעופה לטיסה לישראל, פגשנו את אותה מלצרית סורית בתחנת הרכבת. הפעם עיניה היו כבויות יותר ושהיא התקרבה אלינו היא אמרה רק משפט אחד, שנגע ללבי: "אני מתגעגעת הביתה. תמסרו דרישת שלום בישראל".

• נהיל נאטור היא מורה בתיכון כוכבי המדבר.
  

•  עמותת כוכבי המדבר הוקמה לפני 6 שנים על ידי היזם החברתי מתן יפה, יחד עם ד"ר מוחמד אל נבארי, ראש מועצת חורה ושחד'ה אבו סביית, מבכירי אנשי החינוך במגזר הבדואי. העמותה מפעילה תוכניות חינוכיות לטיפוח מצוינות ומנהיגות בדואית בקרב צעירים במרחב הנגב. חזון העמותה הוא להוביל תהליכים של שינוי וקידום החברה הבדואית כחלק משמעותי בחברה הישראלית. לפני כחודשיים קיבלו ראשיה את פרס זוסמן-ג'וינט למצוינות בתחום השירותים החברתיים בישראל.