"כשהבנתי שזו שליחות וקדושה, נשאבתי"
הוא הגיע לצונמי בתאילנד, לפיצוץ במלון הילטון בטבא ולפיגוע הירי בהודו, רק כדי לזהות גופות של ישראלים ולהביא אותם לקבורה באדמת ישראל. במלאת 30 שנה לפעילות זק"א (זיהוי קורבנות אסון), המתנדב חיים וינגרטן משתף ומזמין להצטרף לעבודת הקודש שלו ושל 3,500 חבריו
שמי חיים וינגרטן (49), נשוי + 3 בנות וסבא ל- 2 נכדות, אני מתגורר בגבעת זאב, וקם בכל בוקר בלי לדעת לאן פני מועדות היום. אני יודע שבכל עת, אוכל לקבל מהביפר שלי התראה שתקפיץ אותי במהירות בזק לזירה בה אירע אסון.
אתה לא יודע איפה זה יכול לתפוס אותך. אבל אני כבר ערוך לכל דבר. בהתחלה ממש פחדתי, אם הייתי רואה אדם מתעלף לא הייתי ישן שבוע. הייתי רגיש. אבל לאט לאט הבנתי את המשמעות של העבודה שלי, ואת הקדושה שבדבר והשליחות. ואני חי למען זה.
זה התחיל לפני 26 שנה, דוד שלי נסע ברכב בכביש ליד רמאללה, באותה העת, ישראלים יכלו לנסוע בכביש העוקף. בזמן הנסיעה רכב עקף אותו והחל לירות לעברו. זה כמובן היה מחבל. דוד שלי נהרג במקום והשאיר אחריו שמונה יתומים כשהגדולה מהם בת 9.
באותו הזמן עברתי בכביש וראיתי את אנשי זק"א (זיהוי קורבנות אסון) מפנים את הגופה של דוד שלי. ראיתי מה הם עושים, איזו עבודה מטורפת ופשוט הייתי בהלם. מלבד העבודה הפיזית במקום האירוע, ראיתי כמה הם תמכו במשפחה שלי, איך הם ליוו אותנו וסייעו לנו בניהול הלוויה.
העבודה של המתנדבים ריגשה אותי, לראות בזמן אמת את ההתנהלות. איך הם מנקים עד טיפת הדם האחרונה. באותו הזמן ידעתי שאני חייב לעשות משהו למען דוד שלי. לכן בחרתי להתנדב גם בארגון הזה, וישר עשיתי קורס של זק"א.
בשנה הראשונה הייתי יוצא רק בשלב השני כלומר לא בפינוי הנפטרים, כי לא יכולתי לראות את זה היה לי קשה מדי. הייתי רק מנקה דם. היום, אחרי 26 שנה, אין אירוע של זק"א שלא השתתפתי בו: פיצוץ בהילטון טאבא, פיגוע ירי בהודו בבית חב"ד, ואפילו הייתי חבר מטעם זק"א במשלחת שהגיעה מטעם מדינת ישראל לצונאמי בתאילנד, שם במשך שלושה שבועות פעלתי יחד עם משטרת ישראל לחיפוש נעדרים ישראלים והבאתם לקבורה בישראל.
זה מוות בלתי טבעי שמפתיע משפחה
אין ספק שהמושג "ערך החיים", מקבל משמעות אחרת אצלי. כשאני לוקח את הילדים שלי או הנכדות ברכב, אני ער לכל מה שקורה מסביב ויודע לזהות אסונות לפעמים מבעוד מועד. אני מודע לכל סכנה שעשויה לקרות, ונכנס לפחדים יותר לדעתי יותר מאדם רגיל. לפעמים אני עוצר אדם מלעשות מעשה, כי אני רואה את התוצאות העתידיות של המעשה שלו.
לפני כמה שנים טיפלתי באירוע טרגי שבו היו הרוגים ילדים. אני זוכר שבאתי הביתה וראיתי את הבנות שלי רבות על בובה וישר צעקתי עליהן, "מה אתן רבות על בובה, יש ילדים שמתים בחוץ". ואז מיד עצרתי את עצמי כי הבנתי שאסור לי להכניס את זה הביתה ולהשליך על הבנות שלי.
העובדה שיש שינוי של ממש מבחינת ההתנהלות הממוסדת של הארגון משמחת אותי. בעבר לכל אירוע היינו צריכים לקחת סמרטוטים. היו מקרים שהייתי מחפש מכולת קרובה רק כדי לחפש מטלית לנקות דם מהרצפה. היום אנחנו מגיעים עם צוות מיומן עם אמבולנס.
עברנו הדרכות איך להיכנס לזירה, איך לדעת לדבר עם פצועים, על מה לדבר עם המשפחה ועל מה לא, איך לתפעל אירוע ועוד. זה מוות בלתי טבעי שמפתיע משפחה. כל אירוע הוא אירוע טרגי וכל אירוע הוא סיפור בפני עצמו, ולכן צריך מידת רגישות גם כלפי המשפחה השכולה וגם כלפי המשפחה שלך, שבסופו של יום רואה אותך כשאתה חוזר הביתה.
אנחנו עוברים סדנאות של פסיכולוגים שמתנתחים כל סיטואציה. היום זהו ארגון עולמי גדול שעומד מאחורינו, כך שאין ספק שההבדל בין העבר להיום הוא שמים וארץ. אפילו מבחינה טכנולוגית יש לנו אופנועים ותאורה שונה, מה שלא היה בעבר.
בשבוע שעבר ציין הארגון 30 שנות פעילות בכנס גדול בבנייני האומה בירושלים לכל 3,500 מתנדבי ארגון. אנחנו ממש כמו משפחה, אני מכיר את כל המתנדבים בלי יוצא מן הכלל. עבורנו אירוע כזה הוא הזדמנות לראות את המשפחה השניה שלי יחד. כולם עם כולם בערב אחד. זו גאוות יחידה אדירה ואני מזמין את כל מי שחושב שיוכל לקחת חלק בפעילות שלנו להירשם ולהצטרף למשפחה.
- להרשמה להתנדבות בזק"א לחצו כאן .
לפנייה לכתב/ת 
