לממש את החינוך האזרחי עבור ילדינו

בשיתוף פורום דב לאוטמן

אזרחות, החיים עצמם.

בערך פעם בשנה עולה לכותרות המריבה התורנית סביב ספר הלימוד באזרחות. הסיבות מרובות, שנות המריבה מרובות לא פחות, הרוחות מתלהטות. ויכוחים ברשת, מאמרים בעיתונות וכתבות בטלוויזיה תורמים את חלקם. טקס המריבה הזה מתרחש לעיתים קרובות כל כך בגלל שמבחינת רבים מאתנו מקצוע האזרחות הוא האחראי העיקרי ולעיתים היחיד לבניית בסיס היחסים של הפרט עם החברה והמדינה הדמוקרטית, הן במובן הפרוצדורלי והן במובן המהותי והעמוק. במילים אחרות, הוא לב לבו של החינוך האזרחי של ילדינו.

אבל מה זה חינוך אזרחי?

גוף המחקר והכתיבה הנוגע לחינוך אזרחי מגדיר אותו כזה שמאפשר את המעורבות של כל אחד ואחת מאיתנו בקבלת החלטות הנוגעות לחיינו; הוא מחנך לכבוד, פלורליזם, סובלנות והסכמיות; הוא בונה את ההון החברתי, מחזק את הסולידריות החברתית, ומסייע בהפחתת שנאה, אלימות וגזענות.

האם מקצוע האזרחות יודע לעשות את כל אלה? ברור שלא.

חוק חינוך ממלכתי שנכתב ב-1953, מסדיר את מטרות החינוך בישראל. בסעיף השני של מטרותיו הגדירו המחוקקים, למעשה, את אחריותה של מערכת החינוך הממלכתית לחינוך אזרחי: ״להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל ואת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, וכן לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים".

למרות ההגדרה, שעשויה היתה לשמש בסיס איתן לפיתוחו של חינוך אזרחי בישראל, ולמרות שבמרוצת השנים הושקעו לא מעט מאמצים ובהם מינוי ועדות, פרסום דו״חות מעמיקים, גיבוש תוכניות ורפורמות והקמת מטה מיוחד במשרד החינוך - מערכת החינוך נמנעת מאז ועד היום מגיבוש מדיניות ברורה ותוכנית אסטרטגית רבת שנים, שתעסוק בתכנים המפורטים בסעיף ההוא של חוק החינוך הממלכתי.

דו"ח קרמניצר (1996) הניח יסודות לחינוך אזרחי בכך שקבע את מרכיביו אך יישומו היה חלקי ביותר; דו"ח עיסאווי סלומון לחיים משותפים (2009), נגנז מיד לאחר שנכתב. משאביו הצנועים ממילא של המטה לחינוך אזרחי וחיים משותפים שהוקם במשרד החינוך דוללו עוד ועוד. בשנת 2018, למשל, הוא תוקצב ב-10 מיליון ש"ח בלבד בעוד שהתקציבים שהופנו לתחום הזהות היהודית באותו השנה עמדו על כ-220 מיליון ש"ח. גם הדו"ח החריף של מבקר המדינה ב-2016 לגבי חינוך לחיים משותפים ונגד גזענות לא הצליח לעזור. לא זו אף זו – התפיסה הכוזבת לפיה קיים יחס הפוך בין פטריוטיות לדמוקרטיה, הצליחה להתבסס בעשור האחרון בתודעה הציבורית והצדיקה עבור הממשלות האחרונות לא רק את צמצום המשאבים לחינוך האזרחי, אלא גם את הדה-לגיטימציה לתחום כולו.

יעל נאמן, מנכ"לית קרן לאוטמן(צילום: ענבל מרמרי )

התוצאה? במדינת ישראל לא קיים היום מודל ציפיות סדור מבוגרי המערכת ואזרחיה הצעירים של המדינה בכל הנוגע לערכים הדמוקרטיים והאזרחיים ולאורחות החיים המשותפים. כל אלה נדחקים אל תוך מקצוע אחד, אזרחות, שנלמד שנים מעטות בלבד ואינו אהוד על תלמידי ישראל,. כאמור,מקצוע האזרחות עומד בלבו של מאבק כוחות שרק הלך והחריף בעשור האחרון, אבל הפתרון לא יבוא רק ממנו.

כדי לחיות חיים דמוקרטים מלאים בחברה משגשגת, החינוך האזרחי חייב לכלול שלושה צירים:

1. חינוך לדמוקרטיה - דמוקרטיה מהותיתהכוללת ערכים כמו הכרעת רוב, שלטון החוק, פלורליזם, הפרדת רשויות וזכויות אדם ואזרח.

2. חינוך פוליטי - אקטיביזם והשתתפות אזרחית – טיפוח תחושת האחריות האזרחית, כולל זכויות וחובות ומיומנויות אזרחיות על רקע סוגיות אקטואליות.

3. חינוך לחיים משותפים - הכרות עומק עם הקבוצות השונות בחברה הישראלית וקבלה הדדית המבוססת על כבוד וסולידריות.

למרבה הצער, יש מי שיותר ויותר מוכנים להסתפק במרכיב אחד או שניים, בין השאר כדי לנסות ולהימנע ממחלוקות עקרוניות. אך ההסתפקות הזו, משמעה "ללכת בלי ולהרגיש עׅם" ויש לה השלכות חמורות על מרקם החיים האזרחי בישראל.

לכן, חייב להיבנות תהליך אסטרטגי רב מערכתי ורב שנתי של חינוך אזרחי כולל, הן במובן שיכיל את שלושת המרכיבים ההכרחיים לקיומו המהותי של חינוך אזרחי, והן בכך שיתפרש על פני זרמי החינוך כולם ושנות החינוך כולן.

החברה האזרחית, ששימשה מאז ומתמיד זרז וחלוץ לתהליכים הכרחיים ומקיפים במדינת ישראל, יכולה להנהיג גם הפעם את ראשיתו של תהליך הבנייה, אך רק כשתיקח הממשלה בעלות על התהליך הזה, מרמת התכנון ועד רמת היישום, נוכל לדמיין את הילדים של כולנו מצליחים לממש את חייהם האזרחיים במלואם במדינת ישראל העתידית.

כנס דב לאוטמן יתקיים ביום שלישי הבא 17/12/19 בקמפוס האוניברסיטה הפתוחה ביוזמת קרן לאוטמן, האוניברסיטה הפתוחה ודלתא גליל

בשיתוף פורום דב לאוטמן