קריאה לעזרה - "לא לסגור את 'נא לגעת'"
"אנחנו יודעים שהמצב עכשיו קשה לכולם, אבל בואו נהיה כנים, לנו אין שום מקום אחר ללכת אליו. אני פשוט לא מבין את האבסורד לסגור לנו את המקום". עובדי מרכז "נא לגעת", המעסיק אנשים עם מוגבלויות שונות, מבקשים שתצטרפו לקריאה שלהם נגד סגירת המקום. צפו
"נא לגעת" הוא מרכז תרבות ואמנות ללא מטרות רווח, יחיד במינו בעולם, המהווה מקום מפגש בין אנשים חרשים-עיוורים, חרשים ועיוורים והקהל הרחב. מרחב בו מתקיים דיאלוג שוויוני המקדם את הצרכים והשאיפות של כל אדם, מתוך אמונה שכל בני האדם שווים ולכל אחד יש הזכות לקבל על עצמו את החובה לתרום לחברה.
הכותב, אידן אור גיא (32) הוא נשוי ואב לילדה, עובד במרכז "נא לגעת"- לבקן, לקוי ראיה, מלצר במסעדה ומדריך סדנאות.
תכל'ס, אנחנו בחרדה קיומית אמיתית, פשוט חוששים מהעתיד. אנחנו בד"כ אנשים הכי אופטימיים וחזקים, חלקנו התמודדו עם קשיים לא פשוטים במהלך החיים. אנחנו מרגישים עכשיו נטושים. שכל ההתקדמות שעשינו יחד ולחוד הולכת לרדת לטמיון. החשש שלנו זה שדוחפים אותנו להפוך לעוול על החברה ולחיות מקצבאות.
אנחנו יודעים שהמצב עכשיו קשה לכולם, אבל בואו נהיה כנים, לנו אין שום מקום אחר ללכת אליו. המקום עובד בחלקו הגדול בחושך מוחלט, העלויות הנדרשות לעמוד בתקנות תחת המגבלות הללו גדולות הרבה יותר. אני פשוט לא מבין את האבסורד לסגור לנו את המקום.
צפו בעובדי "נא לגעת" בסרטון מחאה על סגירת המקום:
משרד הרווחה ומשרד התרבות מגלגלים את הכדור אחד לשני ומתלבטים אם בכלל לתת לנו תקציב, כאילו שלנו יש זמן, כאילו שיש אלפי מקומות עבודה שירצו לקלוט אותנו. הרי בסוף זה יעלה יותר למדינה. למה לא לתת לנו להתפרנס בכבוד? אבל זה לא רק זה, מה שמרתיח אותי זה שאנחנו באמת מרגישים שאנחנו תורמים לחברה. בן אדם שנכנס ל"נא לגעת" יוצא בן אדם אחר.
אנחנו משנים פרספקטיבה של אנשים שפשוט לא מכירים מזה אומר להיות עיוור או חירש, עם מה אנחנו מתמודדים וגם מה היכולות שלנו. יש סיכוי בני נוער שמגיעים לכאן ירצו בעתיד להעסיק אנשים עיוורים חירשים או כל אדם עם צרכים מיוחדים לא מתוך רחמים אלא מתוך הכרה ביכולות.
המקום עוזר לנו לפרוץ את הגבולות של עצמנו. יש במקום שוויון הזדמנויות אמיתי, אנשים מתקדמים בגלל הכישורים והאמביציה. גם אם הגעת כמלצר תוכל להפוך למנחה סדנאות, לתפקידי ניהול וכו'.
כך נראה מרכז "נא לגעת" כשהוא בפעילות:
אם לא יעזרו לנו עכשיו, ההפסד יהיה אדיר, גם של החברה שלא תזכה להכיר אותנו וגם שלנו, אני באמת לא יודע מה יהיה על כל החברים שלי, חלקם במצב נפשי מאוד קשה. עצוב לי ממש. אין לנו כוח פוליטי, לא בטוח שאנחנו מסוגלים לצאת להפגנות במצב של האנשים.
יש לנו רק את הציבור והתקשורת שיכולה לעזור ללחוץ על מקבלי ההחלטות. אז בבקשה תשמשו לנו קול, אנחנו מבקשים ממי שביקר ואוהב אותנו, תקנו הצגות עכשיו, תתרמו אם אתם יכולים ותשמיעו את הזעקה שלנו לשמור על המקום שלנו פתוח.
לפנייה לכתב/ת 
