לצאת מהמטריקס ולהתנתק מהאשליה
"אחת הדרכים להתחקות אחר האשליה, היא להתחיל לחקור ולהבין את הדרך בה אנחנו תופשים את המציאות, המתווכת לנו על ידי החושים הפיזיים שלנו". פריידי מרגלית מסבירה מדוע החיים שלנו הם בעצם סרט, ומזמינה להרצאה וירטואלית ללא עלות
20 שנה חלפו מאז יצא לאקרנים הסרט "המטריקס" בשנת 1999: שובר קופות, עתיר פרסים ותקציבים, שהצליח לתת ביטוי ויזואלי לרעיונות מטאפיזיים עמוקים, שלא נעשו בקנה מידה כזה קודם לכך. "המטריקס" הוא בעצם סרט פותח תודעה שהוביל לשינוי תודעתי גדול אצל המונים ברחבי העולם, כשגדולתו נעוצה בכך שאיפשר המחשה של אשליית היקום בו אנו חיים.
העקרונות המטאפיזיים בהם הוא עוסק מלמדים אותנו על מהות המטריקס וטיבו, או במילים אחרות על תפישת המטריקס כאשליית הקיום בה אנחנו חיים. המטרה כאן היא לאו דווקא לספק תשובות, אלא להעלות שאלות נוספות, שמטרתן לגרות את התודעה ובעיקר לפתוח אותה אל עבר שינוי תפישת המציאות בה אנחנו חיים. להצביע על כך כי ישנה דרך אחרת לתפוש את המציאות, שונה אולי מזאת שהורגלנו אליה.
אז מה זה בכלל המטריקס? מה היא אותה אשליה שהסרט מבקש מהצופים לגלות? גם בסרט לא סיפקו לניאו את התשובות האלה על מגש של כסף. אילו היו עושים זאת, סביר להניח שהוא לא היה מאמין. במקום זאת, הוא התבקש לבחור בין הגלולה האדומה והכחולה. הוא בחר לקחת את הגלולה האדומה, המייצגת בסרט, כמו גם במציאות, את האפשרות הפתוחה בפני כל מי שחפץ לקבל הצצה על ה"מעבר", מעבר לאשליית המציאות.
המיסתורין הנלווה לבחירה הזאת מהווה חוויה עוצמתית בפני עצמו. אי הוודאות יכולה אולי להפחיד עד מוות, אבל היא מגלמת בתוכה גם תקווה, ולא פעם הבחירה הזו מגיעה מתוך הבנה שלא ניתן להמשיך ולו עוד רגע אחד בדרך הקיימת.
הסרט מציג עתיד שחור וקודר למין האנושי, בו הבינה המלאכותית והמכונות השתלטו על העולם ועל בני האדם באמצעות תוכנת VR משוכללת המייצרת את אשליית המטריקס. מורפיוס, סוג של מאסטר רוחני, מבקש להעיר את האנשים ולנתק אותם מהתוכנה השקרית, מציע להם חירות אמיתית. אלא שרובם מעדיפים להישאר בחלום. ניאו, האקר מחשבים, לוקח את הגלולה האדומה, ומתפכח לראשונה לגילוי האשליה שעד לרגע זה תפש כעולם אמיתי. הוא מתמסר לענין ומצליח לשבש את המטריקס כולו.
כיצד נוצרת האשליה ומה טיבה? אין ספק שמדובר בשאלת השאלות. שאלה עתיקת יומין, שהעיסוק בה היה מנת חלקם של של כל הפילוסופיות העתיקות והדתות כולן. אחת הדרכים להתחקות אחר האשליה, היא להתחיל לחקור ולהבין את הדרך בה אנחנו תופשים את המציאות, המתווכת לנו על ידי החושים הפיזיים שלנו.
קחו למשל את חוש הראייה. רבים מאיתנו עדיין "מאמינים" רק למה שהם "רואים". כך לימדו אותנו, כך אנחנו מתוכנתים. אנחנו מבססים את ההנחות שלנו בנוגע למציאות "האובייקטיבית" על סמך הראייה ושאר החושים הפיזיים, על אף מוגבלותם ועל אף העובדה שהם אינם יכולים לתפוס את מהירות התנועה המטאפיזית, המהירה מתפישתם.
אם נחקור לרגע את פעולת הראייה אותה אנו מייחסים לעיניים, נבין שפעולה זו אינה אלא קליטת חלקיקי אור (פוטונים) המועברים כאותות, סיגנלים, אל מרכז הראיה הנמצא בחלקו האחורי של המוח. שם, באותו חלק סגור ואטום לאור, המכיל אזורים רבים לעיבוד תמונות, מתגבשת התמונה. מי ש"רואה" הוא לא אחר מהמוח, כלל וכלל לא העיניים.
לפיכך, המציאות ה"אובייקטיבית" לכאורה, מתבררת כסובייקטיבית לגמרי, בהתאם לפרשנות מוחנו. כן, גם הדייט שהתאדה וגם המינוס בבנק. הם אמיתיים להכאיב, אבל גם סובייקטיביים באותב מידה.
אותה מכניקה, אגב, עובדת גם עם יתר החושים שלנו – הם קולטים ומעבירים למוח את המידע והוא אחראי על התרגום, הפרשנות והחוויה. כלומר, כל מה שאנחנו מרגישים, מריחים, שומעים וכן הלאה, הם רק מסרים שהגוף שלנו קולט ומשדר, בעוד שהפרשנות היא סובייקטיבית לגמרי.
אין באמת כפית
הרעיון הזה מקבל ביטוי מופלא בסרט. כשניאו פוגש את הילד הקטן המכופף כפית בכוח המחשבה. הוא נדהם ממה שרואות עיניו ואינו יכול להבין או לתפוש זאת. "אל תנסה לכופף את הכפית" מסביר לו הילד, "במקום זאת, הבן שאין באמת כפית. זו התודעה שלך שמתכופפת...". כיצד ניתן לומר שאין כפית, כשאנחנו יכולים להישבע שאנחנו מחזיקים אותה? זאת בדיוק האשליה.
מעורבות החושים הופכת אותה לאמיתית ומאתגרת, אך התבוננות עמוקה תגלה לנו שכל דבר מורכב מאנרגיה, זוהי הרי, לדברי אינשטיין, התכונה הנסתרת בכל חומר. האנרגיה מתארגנת לאשכולות ומקטלגת עצמה בסדר מסוים היוצר תבניות והגדרות. ממש כאותו מסך הולגרפי המיטיב לייצג את ההגדרות והנתונים המתוכנתים בו. אם נצליח לרגע לכבות את החושים, ולהכנס פנימה אל שורות הקוד, נגלה שהמציאות אותה אנחנו חווים היא פרי ההגדרות והדפוסים שיצרה התודעה שלנו, כל השאר הוא השתקפות, תעתוע מוח.
כשניאו מתבונן בכפית הוא מגלה את דמותו. הוא רואה את דמותו בצורה מעוותת, ממש כמו במתקן מראות בפארק שעשועים. הוא מבין שגם הוא עצמו אינו אלה דימוי בתוך עולם שכולו אשליה. כן, כן, כשאנחנו עומדים מול המראה ורואים את עצמנו, מה שמסתמן כדימוי חי, אוביקטיבי וקבוע, אינו אלא אשליה: אין אני ”אמיתי”, כי אם אינסוף פרשנויות שלנו על עצמנו והשתקפויות הסובבות אותנו מכל עבר.
ברגע שהתודעה שלנו מתעוררת וחוזרת לתפוש את המציאות כאנרגיה, אנחנו מבינים מחד, שהחושים המוגבלים שלנו אינם מתווכים לנו את המציאות כפי שהיא ויכולים להשתחרר מכבליהם. ומאידך, אנחנו יכולים להתחיל לשחק עם האנרגיה העומדת זמינה לרשותנו, מלכופף כפית באמצעות המחשבה ועד בריאת מציאות מיטיבה בחיינו.
מדובר באותה חוקיות פיזיקלית של ממש. אנחנו מבינים שרק אנחנו יכולים ליצור את תסריט חיינו, שהוא פרי ההגדרות שלנו. "אין כלום בחוץ" אני מזכירה כל הזמן לרבבות תלמידיי, מפצירה בהם לגלות את "הניאו" שבהם.
אז מה אמיתי? האם אנחנו חיים בעולם שלא קיים באמת? כשאנחנו נתונים בעיצומה של סערה יומיומית, של קושי, הישרדות, מחלה וכאב, נדמה שאין דבר “אמיתי” יותר מהדרמה המתחוללת סביבנו באותם רגעים. כיצד ניתן בכלל לכנות אותם אשליה? או להתייחס אליהם ככזאת? אם תאפשרו לעצמכם להיפתח לרגע, לצאת מהמטריקס, ולהבין כי המציאות היחידה בחיינו היא זו המתקיימת בתוכנו, תוכלו לזהות שכל השאר אינו אלא אשליה אופטית.
מהי שיטת המטאיזם? צפו ב"מסע חיפוש" - שלומית שרביט ברזילי עם פריידי מרגלית ואלימור הניג
כלא התודעה מייצר לנו קירות אבן של מגבלות הרציונל ותעתוע החושים. אך בבואנו לצאת מהמטריקס ולבחור בגלולה האדומה, אנחנו מבינים שהדרך להשתחרר מהכלא התודעתי היא להבין את טיבה של התודעה, לצאת מגבולותיה. כל עוד אנחנו נסחפים וחיים את האשליה כאילו היא המציאות היחידה, אנחנו ממשיכים להיות משועבדים בתוך הכלא של עצמנו, ולכן שחרור התודעה היא הדרך היחידה להתעורר מהאשליה.
במשל המערה המפורסם שלו, שיוצרות הסרט סיפרו שהושפעו גם ממנו, מספר אפלטון על אסירים הכבולים במערה, ולא מכירים חיים אחרים. הם מתנהלים בהתאם לצללים המופיעים לפניהם כמו בובות בתאטרון (תעלול של הסוהרים) והאסירים כלל לא מודעים לעובדת היותם כלואים.
הם לא חושדים כלל במציאות חיצונית אחרת. כאשר משתחרר אחד האסירים מכבליו ויוצא מחוץ למערה הוא מגלה באור יום מציאות אחרת לגמרי מזאת שהוא הכיר עד כה, הוא רץ לספר לחבריו האסורים אך ההם מלגלגים ומסרבים להאמין לדבריו. כמה ממחישה ההמטאפורה הגאונית הזאת את אשליית המטריקס.
רובנו דומים לאסירים, מאמינים שהמציאות בה אנו חיים היא אמיתית. מסרבים להאמין שהיא רק חיקוי עלוב, הולגרמה, למציאות נשגבת של התודעה. מתקשים להרהר במחשבה שאנחנו חיים בחלום שהוא פרי תעלולי החושים שלנו.
כל עוד אנחנו נסחפים וחיים את האשליה כאילו והיא המציאות היחידה, אנחנו משועבדים בתוך הכלא של עצמנו. שחרור התודעה היא הדרך היחידה לשחרר את האשליה.
מורפיוס אומר לניאו לקראת הפעם הראשונה בה הוא עומד לראות את המציאות האמיתית: “אתה כאן כי אתה יודע משהו, אינך יכול להסביר את מה שאתה יודע, אבל אתה מרגיש את זה. הרגשת את זה כל חייך – משהו לא בסדר בעולם, אינך יודע מה, אבל זה שם. כמו משהו חד שתקוע במחשבותיך ומוציא אותך מדעתך. לכן הגעת אלי” .
דאגות וטרדות המטריקס יכולות לגרום לנו לחיות את חיינו מתוך הישרדות הכרוכה בקשיים כלכלים, כזאת היכולה לייצר מחלות וקשיים, אלא אם כן אנחנו זוכרים שהמטריקס הוא רק חלק מהתמונה הכוללת וששאיפתנו הינה ללמוד ולהבין רבדים נוספים של העולם הרחב.
מורפיוס ממשיך ומסביר לניאו: “אם תבחר את הגלולה האדומה, תישאר בארץ הפלאות ואני אראה לך עד לאיזה עומק ממשיכה מחילת הארנב”. ומה תבחרו אתם?
לראשונה ב-ZOOM, אירוע "לצאת מהמטריקס – בלי לצאת מהבית". יום שישי ה-12/6/20 - לחצו כאן להרשמה חינם, (מספר המקומות מוגבל).
לפנייה לכתב/ת 
