הכדורסל יחכה. על נס הפיינל-פור של מכבי

אין כנראה שום טעם להתייחס למשחקי מכבי תל אביב ביורוליג במונחים של כדורסל. במונחים האלה, ז'לגיריס עשתה אתמול בית ספר למכבי, וחשפה פעם נוספת את חולשותיה של החבורה הצהובה. במונחים האלה, סירייקה ניצח את גרשון, קוטה את יאסקביצ'יוס, סבוניס את וויצ'יץ' ובאסטון גם יחד. אבל תסתכלו על התוצאה הסופית: אין שום טעם להתייחס אליה במונחים של כדורסל.

הליטאים באו לתל אביב עם תכנית משחק ברורה, שלאורך רוב 40 הדקות בוצעה בקפדנות. הם האטו את המשחק, ניצלו כל נקודת תורפה בהגנת מכבי, ידעו לסגור את המשחק הדי שבלוני של הכנסת הכדור פנימה ולנצל את חולשתו הנמשכת של פארקר. כל זה התבצע בניצוחו של קוטה, שכבר עונה שנייה מכבי מגלה על בשרה איזה רכז מדהים הוא, ובהשראה המדהימה של סבוניס, שאם אכן זה היה המשחק הבינלאומי האחרון שלו אשרינו שזכינו לראות אותו.

ברבע הראשון נשארה מכבי במשחק בזכות הצגה גדולה של שאראס, אבל כששאראס גדול, כמעט כל השאר סובלים. הקלעים לא מקבלים כדורים, הגבוהים עושים פיק ומגלגלים חזרה להגנה בלי לראות מסירה, ההתקפה היא חסימה ובום. ומכיוון שאף שחקן שלא קוראים לו ג'ורדן לא מחזיק קצב של 18 נקודות ברבע לאורך משחק שלם, ברגע שהוא נרגע כל השאר מתקשים להמשיך ולסחוב את האלונקה.

וכך קלעה מכבי בשני הרבעים הבאים פחות ממה שקלעה בראשון, בעוד ז'לגיריס מציגה את אותו משחק יציב, קר רוח, כמעט מושלם. אבל אז באו השניות האחרונות, שבהן קרו כל כך הרבה ניסים שאין כמעט טעם למנות אותם. לפחות חמש פעמים היה מצב, שבו אם הריבאונד היה נופל לידיים ליטאיות הכל היה גמור; כך גם לו קלע גוסטאס זריקת עונשין אחת, לולא נכנס בירד לפני הזמן, לו עשה מישהו עבירה על שארפ.

אילו משהו מכל זה היה קורה, היתה מכבי ניצבת בפני שאלה כמעט קיומית, ולא בגלל ההפסד הכספי. היא יכולה לעמוד בו. השאלה שהיתה עולה היא זו: האם צורת ההסתכלות של ראשיה על העולם והקבוצה אכן מוצדקת. האם הקרבת הכל למען הנצחון – כבודם של השחקנים הישראלים, הזהות הקבוצתית, קיום ההבטחה לדיויד בלאט – אינה מעקרת את הספורט מעיקרו.

אבל זה לא קרה. שארפ קלע, הליטאים התפרקו, פיני גייס שוב את האל הטוב ממנוחתו. הפיינל פור יהיה בת"א, בהשתתפות מכבי. כל השאלות, כולל ענייני הכדורסל, יחכו כנראה עד לאחר מכן.