
נגד נשר, בעד האבטיח
הסרט החדש של אבי נשר הוא קומדיית בורקס מרגיזה ומלאה דעות קדומות. בצד החיובי של החיים: האבטיח מזכיר לנו מהי פשטות טעימה
"סוף העולם שמאלה" רווי בסטריאוטיפים גזעניים
המבקרים שיבחו, לאבי נשר יש זכויות גדולות בדברי ימי הקולנוע שלנו, צריך לעודד את הסרט הישראלי, קיץ עכשיו והמוח רוצה קומדיה קלילה – כל הסיבות הנכונות שלחו אותי ל"סוף העולם שמאלה" בנכונות גדולה ליהנות. ואז זה התחיל.
בדקות הראשוות קיוויתי מאוד שאני טועה. אחר כך התחילה מבוכה גדולה וגם אי אמון שהלך וגבר ככל שהדקות נקפו. התביישתי. רציתי הביתה. נשארתי עד הסוף בתקווה שמשהו ישתנה. זה לא קרה.
"סוף העולם שמאלה" הוא סרט רווי בכוונות טובות – ובסטריאוטיפים גזעניים מביכים. במרכזו עיירת עולים קטנטנה ומנומנמת בלב המדבר שמתעוררת לחיים כשמגיעים "ההודים" ומתעמתים עם "המרוקאים", מלמדים אותם לשחק קריקט ומפיחים איזו תקווה עמומה לקידמה ולשינוי. התקווה לא מתממשת.
זה סיפור קטן שהיה צריך להחזיק לכל היותר חצי שעה של וינייטה קולנועית חביבה, אבל הוא נמתח לפיצ'ר בזכות שימוש פזרני, בוטה ואפילו אלים בכל הכללה של סרטי הבורקס, בכל דעה קדומה אפשרית שהתפתחה כאן במשך השנים.
נתחיל כמובן במרוקאים. כל אחת מהדמויות יושבת על סטראוטיפ טעון: האמא המרוקאית השתלטנית שמחזיקה את הבית בצפורניה – רובי פורת שובל. המטומטמת הגמורה שרק רוצה להתחתן – רותם אבוהב, בתפקיד בכייני ומביך. הפרחה הסקסית – נטע גרטי – לא מצליחה אפילו בזכות משחקה המצויין להתעלות על מגבלות התסריט. וכמובן, אבי המשפחה – רך לבב ואימפוטנט גמור, כאילו היה בנו האובד של סלאח שבתי (ז'אן בן גיגי).
יש עוד: ישראל קטורזה, בתפקיד קיוסקאי רפה-שכל וחסר תרבות, ונדב אבוקסיס, בתפקיד בוטה במיוחד של פרח שטוף מיניות. עד כאן המרוקאים: הם מכורים לאמונות טפלות, מדברים צרפתית בסיסית ונמוכה מעורבת בעברית נמוכה, שטופים בכשפים ונבערים מדעת.
ועכשיו ההודים: קומדיה טובה שמעמתת בין תרבויות צריכה קונפליקט משכנע, אבל כאן יש משחק מכור מראש. ההודים הם האינטליגנטים, האליטה האמיתית. לירז צ'רכי (הנהדרת) היא הנערה האינטלקטואלית, אמא שלה עדינת נפש ואצילה של ממש, ואבא שלה יציל את העיירה במשחק הג'נטלמנים הלבן הזה, שהמרוקאים כמובן, בהיותם חסרי בינה, מתקשים ללמוד.
והעיירה עצמה? כאן הדברים בוטים עוד יותר. גדלתי בעיירה כזאת. כן, בדיוק באמצע בין מרוקנים לבין הודים – ומכל מלמדי שם השכלתי, ובעיקר למדתי להתבונן בבני אדם באשר הם בני אדם, בלי שיוך עדתי. העלילה מתרחשת בסוף שנות הששים, ואפילו שדרות וירוחם ומצפה רמון, שאת כולן אני מכירה מן השנים הללו, מעולם לא נראו כה רע, כה עלובות, כה תלושות מן המציאות הישראלית כפי שהן בסרט הזה.
קל יותר להעמיד דמויות-קרטון מאשר ליצור אנשים בשר ודם על המסך, אבל קומדיה משכנעת זקוקה לעיגון מציאותי כדי לשכנע – וכאן יש רק מצעד של קלישאות עדתיות חבוטות, כאילו יצאו זה הרגע מסרטי הבורקס של שנות השבעים. אנחת רווחה אחת התאפשרה לי כשאבוקסיס אומר ש"ההודים הם התימנים של האנגלים", אבל גם היא נעלמה כשמרוקאים המשיכו לדבר בעלגות צפויה ואילו ההודים, איך שההודים הצטיינו באנגלית. והם גם יודעים מי היה שקספיר.
ריח עבש של זלזול תהומי בבני אדם והעדפת דעות קדומות עולה מן הסרט הזה. השמועות בתעשיה אומרות, שאבי נשר גייס שלושה מליון דולר להפקתו. במקום זה היה יכול לחסוך לכולם את עוגמת הנפש ולצבוע את העותקים הקיימים של סלאח שבתי בטכניקולור. שום סטראוטיפ לא היה נמלט מייצוג נאמן, וגם השירים ב"סאלח" יפים יותר.
שובו של האבטיח
אכן, מדובר בקאמבק. הפיל של עולם הפרי לא רק מחכה לנו בכל בסטה על אם הדרך, הוא הפך השנה לכוכב הגדול והזול של רשתות השיווק, וחזר בגאווה אל מקומו כמרענן הכי ישראלי שיש.
מעל לתחכום הקולינארי שפיתחנו בשנים האחרונות, מעבר לשפעת הקינוחים הלועזיים שמפוצצים את מרכולינו בשמותיהם המופרכים ובמחיריהם המופרכים לא פחות, הוא שוכב בערימה פטריוטית לגמרי בפתחי החנויות ומחכה שנבחר אותו בזהירות ראוייה מתוך ידע היסטורי ואזוטרי במעלותיו (בינינו – מישהו באמת יודע אם הוא יהיה מתוק? סומכים על המזל, כמו בכל דבר אחר בארץ המופלאה הזאת), נגרור אותו הביתה וניאנח על כובדו המיותר, נפנה לו חצי מקרר בטרונייה צפויה, ונעלה אותו על שולחננו בתחושה של נחמה קטנה ושותפות, וגם נזמין חברים וניזכר באבטיחים של ילדותנו.
אם נהיה הוגנים באמת ולא סנטימנטליים – נודה שזה הפרי היחיד שלא הצליחו לסלק מתוכו את הטעם הנעים והפשוט של ערב קיץ, של מרפסת, של בריזה, של מגע רצפה קרה, או חול ים מצטנן, ברגלים יחפות. והטירמיסו, הקרם ברולה, מוס הפסיפלורה וסורבה המנגו – אלה יכולים להצטנע קצת בפינה, עד יעבור קיץ.

