זכרון דברים - יעקב שבתאי

זרם התודעה הזה, העובדה שמדובר בנוף פנימי פרגמנטרי, ובמקביל הוא תבנית נוף המקום, ריאליסטי לחלוטין, עם שמות רחובות שאפשר לעשות בעקבותיהם מסע, ממש ככה, בתל אביב.

ולדעתי יש מטיילים אוהבי לכת ואוהבי ספרות (חשבתי שאנחנו פדלעות כורסה ובטטות, בדרך כלל. ללכת? בחום הזה? בלי התה והלימון והספרים הישנים? ותה עם לימון בחום הזה?) שעושים טיול לפי מפת הדרכים שמשורטטת שם ביד אומן.

וכך הם משתקפים זה בזה, תל אביב המתקלפת שמאבדת את קיסמה האורבני לטובת ניכור עירוני מכוער, ונפש הכותב שתועה ברחובות ובסימטאות ומחפשת דבר מה שאבד.

המסע, החיפוש, האובדן, מפת הדרכים של הנפש גם היא ריסיסים רסיסים של תודעה שהיתה פעם ליניארית ושלמה, כמוה כמפת הדרכים של תל אביב של ראשית שנות השבעים, שהיתה אמורה להיות חזון חילוני של "העיר הלבנה" מן ירושלים חילונית של מטה, עם חוף ים ובלי דם ספוג בכתליה, וצברים שנולדו מן הים מסתובבים בה שזופים ונוטפי טללים עבריים.

החיים הם הדרך והאדם הוא המטרה, האמירה החלוצית הזאת של א.ד גורדון עוברת כאן בדיקה מחדש.

מהי אותה דרך? ומה קורה לאלה שסוטים ממנה? ומה קורה לאלה שאינם מוצאים יותר את עצמם בין הרחובות והסימטאות האלה, שמסמאים אותם בבוהק, אותה עיר לבנה, אותו לובן טהור, הופך לבוהק מסמא של חום נורא בימים ולשלמת בטון ומלט וטיח מתקלף ומוות שאורב בכל פינה, בלילות.

מופת. חבל שהולך ופוחת הדור, אבל לדעתי, הספר הזה יצלח את כל הדורות ואת כל פערי הדורות. תל אביב של היום זרה עוד יותר ומפחידה, ואפשר להזדהות עם איבוד המצפן בתוך רחובותיה המקופלים כמו צופן שאין איש רוצה לפענח. אפשר להזדהות איתה.

ועכשיו בליל לשונותיה, פיליפינית ואמהרית ורומנית ותאילנאדית וניגרית ורוסית, לא ירחק היום ויתרסק מגדל בבל הזה לקרקע, ולמי יש כוח לאסוף את השברים. לא חגורת נפץ של מחבל תפיל את המגדל המפוקפק הזה, אלא אנחנו, שהולכים בין עמוד חשמל אחד למישנהו, ומסתכלים איך כל הפנסים שאלתרמן קשר להם זקן אדום, איך כל פנסי הרחוב מכבים את עצמם לדעת, כי בלי חשמל, הם לא מוצאים שום טעם. מישהו הפסיק את הזרם, בסניף המרכזי.