הולך אחורה
למרות הכישרון הגדול והפוטנציאל של הפרוייקט, העיבודים של אסף אמדורסקי לשירים שהוא אוהב משנות השמונים מתבררים כיומרה נפוחה לחג. גבע קרא עוז לא מרוצה מ"קדימה אחורה"
יש משהו משונה במקצת ב"קדימה אחורה", הדיסק החדש והכפול של אסף אמדורסקי. סתם ככה באמצע הקריירה הקדיש אמדורסקי זמן רב, מאמצים ניכרים והשקעה נכבדת בפרוייקט זניח למדי - חידוש שירים שהוא אוהב משנות השמונים, ברוח מעודכנת ובטיפול הסאונד הייחודי שלו. אם זה היה פרוייקט צדדי, משהו להעביר איתו את הזמן בין אלבומי אולפן, ניחא - אבל בהתחשב בשקט היצירתי של אמדורסקי מאז "מנועים שקטים" המופלא מ-1999, לא זה האלבום שחיכינו לו.
פרוייקטים כאלה יוצאים די הרבה בעולם, אבל בדרך כלל לא על ידי אמן בשיעור הקומה ובמעמד של אמדורסקי. למרות אווירת המחזור, לעתים קרובות חלק מהחידושים האלה חינניים (למשל אלבום הגרסאות לשירי הרולינג סטונס בבוסה נובה או החידושים האקוסטים ללהיטי הניו וויב של "נובל ווג") ולעתים הם גם מצליחים להעלות מהאוב קלאסיקות נשכחות. אבל לעתים קרובות יותר התוצאה מחרידה, דורסת את העבר ברגל גסה, ובמקרה הכי גרוע - משכיחה את הגרסה הישנה והטובה והופכת את החדשה והאיומה לזו המוכרת על ידי הקהל הרחב (למשל, החידוש המזעזע ל-Do You Really Want To Hurt Me של "מועדון תרבות").
אצל אמדורסקי תמצאו משני הסוגים, מה שמעורר, כמו תמיד את השאלה במקרה של אלבומים כפולים, האם יד עורכת קשוחה שהיתה מנפה מחצית מהקטעים לא היתה עושה חסד עם המגלומניה השורה על הפרוייקט. יתרה מזו - אני הייתי אפילו מעדיף אי.פי כפול, נגיד שמונה שירים, שהיו משאירים את המחווה הזו במקומה הראוי - כרעיון חינני, צנוע ומקסים בדרכו שלו - ולא כתפלצת שוחקת.
לא תואם את מידותיו
בצידו הראשון של האלבום מופיעים חידושים מוזיקלים, ובאלבום השני קטעים אינסטרומנטלים, שחלקם מבוססים על אותם השירים שמופיעים באלבום הראשון. אמדורסקי מעניק לשירים טיפול שמחבר בין האלקטרוני הקליל ל-fאנקי סטייל סוף הסבנטיז-תחילת האייטיז. בחלק מהשירים התוצאה חביבה למדי - בעיקר ב"אתמול" של טובה גרטנר וב"אל תעזבי את תל אביב" של "טנגו", שמקבל טיפול מהורהר, בלוזי ומעניין.
בכמה מקרים אחרים התוצאה מחרידה. "סדר יום", לטעמי השיר הכי מושלם ברוק הישראלי, נשמע סתמי להחריד; "אני שוכב לי על הגב" הקסום של זילבר נשמע משמים למדי; "לבד אני אבוד" של "הקליק" עושה עוול לגרסה המקורית וכך גם "איציק" של פולפלקס. בשירים האחרים ("גן של פלסטיק", "יום אחד", "שובי שובי", "אל תלכי עכשיו") התוצאה סבירה למדי. גם בדיסק השני נשמר חוסר האחידות ברמה, עם קטעים משובחים כמו "רוצה להיות שורה", לצד זוועות כמו "לא רוצה להיגמל" וקטעים סבירים דוגמת "לילה אחד".
בסיכומו של דבר מדובר בפספוס. הכשרון של אמדורסקי, שכפי שכבר כתבתי בעבר הוא בעיני אחד מגדולי האמנים שקמו לנו בעשורים האחרונים, ניכר פה. מלאכת הסאונד משובחת, הרעיונות יפים, והשילוב בין הסגנונות המוזיקלים השונים מעניין - אבל ההאזנה לאלבום כולו פשוט אינה מהנה. הסגנון המובהק כל כך של אמדורסקי הופך את השירים למרקחת מוזיקלית אחת ומתישה. כסינגלים - חלק מהקטעים פה עומד מצוין בזכות עצמו, אבל כאלבום שלם, כפול, מדובר בפרוייקט מנופח מדי, שאינו תואם את מידותיו.
לפנייה לכתב/ת 
