לשנה הבאה במוסקבה

"בניגוד להרבה ישראלים שעזבו את הארץ על מנת לחפש פרנסה, אני לא רואה את עצמי חי במדינה אחרת. אני לא מרגיש כאן בנוח במאה אחוז כמו בישראל". את המשפט הזה, בניגוד למה שרבים בוודאי יחשבו, לא אמר אזרח ישראלי ש"קפץ" לכמה שנים לארצות-הברית תוך הבטחה כי או-טו-טו הוא אורז את המזוודות וחוזר. מתברר שחוץ מארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות יש עוד מקום שמושך אליו ישראלים רבים - זוהי מוסקבה הקרה, לשם העתיק דמיטרי גנדלמן את מקום מגוריו עם אשתו וילדיו, אל המדינה שממנה הגיע ארצהּ.

מבין אלפי העולים מברית-המועצות לשעבר - אשר עלו לישראל בסוף שנות השמונים ובשנות התשעים - יחגגו רבים את חג החירות שוב בגולה, אבל הפעם מבחירה. מוסקבה נהפכה בשנים האחרונות מעצמה כלכלית ולעיר היקרה ביותר בעולם, והפוטנציאל העצום שגלום בה לא נסתר מהאזרחים הישראלים יוצאי ברית-המועצות. על פי הערכות ארגונים שונים, מתגוררים כיום בבירה הרוסית כ-30 עד 50 אלף אזרחים ישראלים, מרביתם דוברי רוסית, שנמצאים לעתים תכופות על קו מוסקבה - תל-אביב.

גנדלמן, אחד מאותם ישראלים שיחגוג את ליל הסדר במוסקבה, עבד בישראל כאיש פרסום באחד המשרדים המובילים, כאשר קיבל הצעה מפתה מרוסיה לפני פחות משנה. יחד עם אשתו ילנה ושני ילדיהם הגיע למוסקבה, אבל לדבריו מדובר בפרק זמן מוגבל. "אנחנו מקפידים לדבר בבית עברית כדי שלא ייווצר פער בין בתנו לחבריה כשנחזר בקרוב", הוא אומר. דמיטרי סיפר כי לעתים הוא פוגש ישראלים רבים (ולא רק ממוצא רוסי) שבחרו לעזוב את ישראל לצמיתות. לו, כאמור, חשוב לציין כי היעדרותו זמנית בלבד: "כמו חייל בצבא שצובר פז"ם וסופר ימים עד שיראה את השער של הבקו"ם, כך גם אני סופר את הימים עד שאחזור ארצה. אין לי עדיין תאריך, אבל אני מאוד מצפה לו".

מה בכל זאת הביא אותו לרוסיה לסיבוב שני? סיבות מקצועיות נטו. "לא עזבתי כי היה לי רע. פשוט רציתי להתנסות בחברת ענק, כזו שאין בארץ, ולנצל את הניסיון שאצבור אחרי שאחזור הביתה. אני עושה הכול בשביל המשפחה שלי. אם הילדה שלי היתה אומרת שאינה מרוצה ורוצה לחזור, מיד הייתי עושה זאת". את חג הפסח, שרק יגביר את הגעגועים לישראל, הוא עומד לחגוג בביתו של אחד מחבריו הישראלים עם עוד כמה משפחות. השנה, הוא אומר, יבין שוב מהי משמעותו של המשפט שמסיים את ההגדה - "לשנה הבא בירושלים הבנויה".

המחיה יקרה, אבל הכסף מדבר בקול רם

שליח הסוכנות היהודית במוסקבה, סמיון דובז'יק, מספר ל-ynet כי למרות שעלויות המחיה בעיר נוסקות כל העת, הרי שגם המשכורות גבוהות באופן ניכר לעומת מה שמקובל בישראל. "ילדים בני 21 שרק סיימו אוניברסיטה מתחילים ממשכורות של 1,000 דולר בחודש. משכורותיהם של שכירים במעמד הבינוני - בהם עובדי היי-טק, פרסום ויחסי ציבור - נעות בין 5,000 ל-12 אלף דולר בחודש", הוא מסביר. האפשרות להרוויח סכומים גדולים בפרק זמן קצר, סבור דובז'יק, היא זו שמושכת רבים לעזוב את ישראל ולחזור לשורשים הרוסיים.

המוסקבאים החדשים-ישנים מספרים שלא רק ישראל מספקת מוחות למשרדים היוקרתיים של חברות בינלאומיות בעיר. גם אמריקנים ואירופים רבים משתתפים ב"חגיגה הגלובלית" המתחרשת במוסקבה. הם מספרים על עיר תוססת שהאפשרויות בה רבות ומפתות, ואחדים מגדירים אותה כ"ניו-יורק של רוסיה".

רמת החיים בעיר משתפרת והולכת ואפשרויות הבילוי והפנאי רבות, ואולם הישראלים - כמו בכל העולם - נוטים להתאחד ולהעביר זמן פנוי בצוותא. להתארגנות שהקימו במוסקבה קראו "מועדון דרכון", אבל בגלל אילוצים והתחייבויות אישיות התפרקה החבילה כעבור זמן מה והם המשיכו לשמור על קשר באינטרנט. כך למשל, כשקבוצת כדורסל ישראלית מגיעה למשחק במוסקבה, מתארגנות קבוצות אוהדים שמגיעות לעודד במגרש. האחדות הישראלית במוסקבה תישמר כמובן גם בחג הקרוב, סביב שולחנות ארוכים בליל הסדר שעורך אחד הארגונים היהודיים.

בקור הרוסי - מתגעגעים לחמימות הישראלית

הוריו של מיכאל גורביץ' (32) מעולם לא עזבו את מוסקבה. הוא עצמו, החליט בגיל 17 שמקומו בישראל ועלה אליה. עם שחרורו מצה"ל החליף מקומות עבודה ובגיל 25 החליט לבסס עצמו: "רציתי לעסוק בתקשורת אבל גם לפתח קריירה. בדקתי אפשרויות שונות והגעתי למסקנה שהכי טוב עבורי זה לחזור למוסקבה". הוא התגרש, השאיר את בנו בישראל ועלה על המטוס לרוסיה.

ברוסיה התחתן גורביץ' בשנית ובתו הקטנה, יאבה בת חמש, כמעט שאינה דוברת עברית. אבל היא עוד תלמד, הוא משוכנע, ומבטיח כי בעתיד יביא את משפחתו החדשה לישראל. בשיחה ממוסקבה הוא מספר: "אני הכי מתגעגע לבן שלי וטס לבקר בישראל לפחות חמש פעמים בשנה. גם החמימות הזו של ישראל וההרגשה של בית חסרים לי. אני מתכנן להישאר פה עוד כמה שנים ואז אחזור לארץ".

לתוכניות של גורביץ' לחזור ארצה שותפים רבים. כך לפחות עולה מהשיחות שמנהלים הישראלים ביניהם במפגשים או בשיחות באינטרנט. אחדים יודעים את תאריך החזרה, אחדים לא, אבל רובם בטוחים שהיום שבו יחגגו את חג הפסח בישראל בוא-יבוא.

רבים מהילדים שמגיעים עם הוריהם למוסקבה נולדו בישראל ולומדים למעשה בפעם הראשונה את השפה הרוסית, כמו גם את התרבות וההווי המקומי. אולג אולינסקי, למשל, משוכנע כי סייע לבנו הבכור בוריס לגבש את זהותו במהלך חמש השנים האחרונות שבהן שוהה המשפחה במוסקבה. הם עלו לישראל מדונצק ב-1990, כאשר בוריס היה בן שלוש וחצי בלבד. רוסית עבורו היא שפה שלישית אחרי עברית ואנגלית, ואביו מספר כי כאשר שאל אותו לדעתו על המעבר למוסקבה, הסכים מיד.

"בוריס לא התנגד לגור בעיר אירופית גדולה ואפילו התלהב", אומר אולג. "הוא ידע רוסית, אבל כשהגענו למוסקבה רשמו אותו בבית הספר לכיתה נמוכה מזו שהיה אמור ללמוד בה. כעבור כמה שנים כאן - ולמרות שקיבל דחייה בגיוס לצה"ל - הוא בא אלי ואמר שאינו מרגיש כאן בבית וכי הוא רוצה לחזור לישראל. היום הוא חייל בצבא ואני, אשתי ואחותו הקטנה חיים כאן".

בתו הקטנה של אולג, מירב בת 12, לומדת במוסקבה בבית ספר יהודי, ואולם הואיל וכל השיעורים מתנהלים ברוסית, החלה לשכוח מעט את השפה העברית. אביהּ אינו מודאג: "בכל פעם שאנחנו באים לבקר בישראל, השפה חוזרת אליה תוך כמה ימים. אנחנו ישראלים לכל דבר. פשוט באנו לכאן כי ישראל היא מדינה קטנה וכאן יותר קל לפתח קריירה".

את סדר הפסח תחגוג משפחת אולינסקי בפעם השישית עם הקהילה היהודית במוסקבה, באחת המסעדות שנוהגים לשכור עבור הישראלים המבקשים לקרוא את ההגדה יחד. בסיום הערב, גם הם יאמרו "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", אבל אולי יישארו בכל זאת עוד שנה ברוסיה.