התחלות באמצע החיים

ספר במדבר הוא ספר של אמצע הדרך, של אמצע המסע, נקודת המוצא שלו היא נקודת האמצע (א, א): ב'ְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם...' הפרשה שלנו פותחת בספירת מלאי, בתיאור סדר השבטים במחנה, באופן נשיאת המשכן, יכול להיות שזו לא הדרך הכי מפוארת לפתוח ספר חדש.

דווקא מנקודת המבט הזו, פרשת 'במדבר' היא גם הסיפור החיים שלי, היא סיפור החיים של כולנו. סיפור על התחלות והתארגנויות באמצע החיים, התחלות שאין בהן את פאר ומכאובי הלידה ובכל זאת – התחלות. יש לי כמה עניינים פרטיים מאוד לא מאורגנים לבדוק עם פרשת במדבר. אני חוזרת לכתיבת היומנים האישיים:

מוצאי שבת 12/5

קריאת הפרשה תופסת אותי במצב רוח עכור. תהליך של פרידה רובץ לפתחי. זו פרידה ישנה אבל אני יודעת שהיא עדיין לא באמת התרחשה, שלא באמת נפרדנו, שמה שהיה צריך להיאמר לא נאמר. עם הזמן אני מגלה שהקושי האמיתי שלי הוא שאני עדיין לא יודעת מה היה צריך להיאמר. זה כנראה סיפור די קבוע של פרידות, הפרידה מתרחשת כשהיא מתרחשת והחוויות תמיד זקוקות לעיבוד נוסף, לתובנות שעוד לא נולדו. כנראה שאי-אפשר להפרד בבת אחת. אני תוהה איך פרשה הפותחת ספר חדש תוכל להועיל לי להתמודד עם חוויה של פרידה.

פתיחת הפרשה לוכדת את תשומת לבי: 'וידבר ה' אל משה במדבר' – אני מוצאת אמת עמוקה במשחק המילים הזה דיבור-במִדבר. המִדבר מסמל את הצמא, את חוסר היכולת לתת ולמצוא החיים. הדיבור הוא פעמים רבות 'קרש ההצלה' בעזרת הדיבור אנחנו מגדירים מצוקות, ותשוקות. הדיבור תוחם, הוא מציע גבולות. אני חושבת לעצמי שהדיבור יכול להציל מן המִדבר.

אני חוזרת אל ג'וליה קריסטבה ('שמש שחורה'), שליוותה גם את הפרשה הקודמת, ממנה אני לומדת שיכולת השיום, היכולת להעניק לדברים שם, היא בה בעת הניצחון והמפלה אל מול כאב הבדידות. יכולת השיום מלמדת על היכולת הנפשית להיבדל מן 'הדבר ההוא' המבהיל, הכאותי, חסר הגבולות, להציע לכאב שם ובכך להציב לו גבול, להבדיל ביני לבינו, אולם אותה פעולה עצמה גם קורעת אותנו מן הכאב וקורעת אותו מאתנו. בהגדירי את האחר אני גם מגדירה את עצמי, אני נבדלת, אני לבד. בהגדירי את הכאב אני נפרדת ממנו.

היציאה מן המדבר באמצעות הדיבור נחווית כסוג של גאולה אולם גם ככאב עמוק, ככניסה אל מדבר חדש.

אני מתחילה להבין שאולי לא מצאתי עדיין מילות פרידה מתאימות כיוון שאני גם מפחדת, אני יודעת שברגע שאצליח להגדיר את הפרידה – הפרידה תגדיר אותי. הפרידה יכולה להציע לי הליכה למקום חדש אבל היא גם תותיר אותי נבדלת. רגע הדיבור הוא גם רגע מעבר ממדבר אל מדבר.

יום א' 13/5

פרשנים הרבו לעסוק בשאלה מדוע הפרשה שלנו פותחת בציווי המתיש לשוב ולמנות את כל עדת בני ישראל. רש"י, מצטט מדרש המציע: 'מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה'. אני מכריחה את עצמי לקרא את הרשימה המייגעת של נציגי השבטים ומספר הגברים בכל שבט.

שמות מסוימים קופצים לי מול העיניים, יש שמות המרמזים על היסטוריה מעניינת אני שמה לב לשם 'פגעיאל בן עכרן' (א, יד; ב, כז) וחושבת לעצמי איזו היסטוריה קשה מזכה אדם בשם עצוב ואלים כל כך. גם חווית הספירה לוקחת אותי לתהליכים של פרידה והתחדשות. היכולת לספור והפחד המוכר מפני ספירת בני-אדם מזכירים לי את ההבטחה והבהלה שביכולת הדיבור. 'ספירת המלאי' מספרת את הסיפור של מה שעשינו בחיים, של מה שהספקנו, אולם באותו רגע ממש מלמדת אותנו הספירה גם על מה שאנחנו כבר לא. לפעמים אנחנו עורכים רשימות וסיכומים על מנת להבין מה היה שם, על מנת שנצליח לסגור מעגל, שנצליח להיפרד ולצאת שוב (בפעם המי יודע כמה) לדרך חדשה, אבל יציאה לדרך חדשה היא בהגדרה גם הסכמה להבדל ממה שהיה עד כה ולכן היא הסכמה להבין שאנחנו במהותנו תמיד לבד.

יום ב' 14/5  

כשבודקים ספירות מלאי (אישיות ולאומיות) מעניין לשים לב לחוסר תשומת הלב. למה שבחרנו לשכוח, להסיר בתמימות מרשימת הסיכומים. אני מציינת לעצמי את המובן מאליו – העדרם של הנשים והילדים מן המניין.

אל מול רשימת הנשכחים נמצאת רשימת הדברים הלא-מרפים, הגופות המסתובבות אתנו במדבר, דברים שהיינו מתים לשכוח ושכנראה לעולם לא נצליח.

בפתיחת פרק ג' שבה התורה ומזכירה את מות שני בני אהרון (פסוקים ג-ד):

יש דברים שאי-אפשר באמת להפרד מהם, שלנפש אין כוחות לשכוח אותם. דברים שיחזרו בכל ספירת מלאי, מתים שיוסיפו להספר בין החיים, אלו דברים שיבואו אתנו אל כל נסיון חדש, זו הטראומה המסייטת שהזכרון חוזר אליה שוב ושוב. התקרבנו יותר מדי, אהבנו כל כך, לא ידענו גבולות, הייתה אש, היה מוות נורא. מי שנשאר ממשיך לכהן, מי שמוכן להמשיך לכהן, להמשיך לחיות עם הטראומה, נשאר.

ד"ר רוחמה וייס היא חוקרת ומרצה לתלמוד. מלמדת בהיברו יוניון קולג' בירושלים, בבית המדרש "קולות" ובבית המדרש "בית שמואל" ועורכת את סדרת "יהדות כאן ועכשיו" בידיעות ספרים