קרני אור חורפיות

משהו טוב קרה, בכל זאת, אחרי הסערה האחרונה שפקדה אותנו. עם היחלשות הברקים והרעמים הבקיעו כאן זרמים חמים ורעננים של אמנות, כמו זירעונים, פרצו והעמידו עצמם בגלריות של רחוב בן יהודה. זה קצת מרחיק לכת לקשור התרחשויות באמנות לתהפוכות מזג האוויר, אבל לפעמים בהפוגות הקצרות של החורף, בשבועות האנומלים של שמש, קורים דברים נפלאים.

במרחק של כמה בלוקים צפון תל אביבים זו מזו מוצגות עכשיו שלוש תערוכות טובות. הראשונה, לפי סדר גיאוגרפי, היא "פחות או יותר הכל" של אלינה ספשילוב בגלריה דולינג'ר. זוהי לכאורה ערימה גדולה של שרבוטים אינטנסיביים, פרועים וחסרי משמעות על מצע שלעולם לא היה לו כבוד בסצנה – קרטון חום; לכאורה ציורי נקודות אדומות ("נמכר!", בשפת הגלריות) פרושים על הקיר כמו טפט שמייצר מהלך ביקורתי-חתרני נגד מנגנון התצוגה. ולכאורה, טקסטים ספקניים ("הכל אפשר" למשל) בחלק מהציורים חושפים מודעות עצמית חריפה או מדגימים מהלך רפלקסיבי עם שריון עבה במיוחד נגד הילה אמנותית.

עשתה הכל כדי לא לקחת חלק במשחק

במלים אחרות, לכאורה עשתה האמנית הצעירה ככל שביכולתה לא לעשות תערוכה ולא לקחת חלק במשחק המכור. היא כאילו נתנה לווירטואוזיות, לידע ולתחכום - לדוקטור ג'קיל שלה - להירגע על הספה, כדי לשחרר את הצד הפראי, לחדור עמוק אל תוך ג'ונגל הבבונים, ולהיות לזמן מה מיסטר הייד חסר השליטה. אבל מה שבאמת יפה בסיפור של ספשילוב הוא שכל זה בכלל לא ודאי. יכול להיות ששום דבר לא מתחבא מאחורי הציורים, ועדיין כל האפשרויות מתקיימות.

אלינה ספשילוב. מתוך "פחות או יותר הכל"

התערוכה השנייה היא "24 פריימים בשנייה" של ענבל אברג'יל בגלריה טובה אוסמן. האמנית הצעירה עשתה מעשה פשוט, אקט שכל סטודנט לצילום עשה מתישהו במהלך התפתחותו: היא צילמה פריימים בודדים מסרטי קולנוע (שרצים כידוע במהירות של 24 לשנייה) והגדילה או הקטינה אותם לממדים הרצויים למסגור.

על אף שהיא נמנעה מלהראות פרצופים או סביבות ברורים, הדימויים המפעימים עדיין משמרים משהו מאיכותם הקולנועית-נרטיבית. אבל זה לא נגמר שם - זה רק מתחיל. כי בה בעת מציעים הדימויים שלה משהו חדש, דיבור מנותק לחלוטין מהמקור הפילמאי שלהם - מין איכות רומנטיקנית עמוקה, אפילה מסתורית שמרעידה קלות את ספי הקיטש, ויופי, שאותו   מקבלים ישר בפנים.

לא ברור למה, אבל ברגע שנחשפת זהות הסרט ממנו נגזל הדימוי, משהו קריטי הולך לאיבוד והפרח סוגר באדישות את עליו. גנבים טובים (במובן החיובי ומטשטש הגבולות) לעולם לא מפרים את הקוד הבסיסי ומתוודים: גנבים טובים שותקים. בסופו של דבר, כנגד הארטילריה הכבדה של ההקשרים מעולם הקולנוע, מהצילום ומהציור, מצליחה אברג'יל להעמיד גוף עבודות מרגש, מספק ונדיב מספיק כדי לא לדרוש משהו בחזרה. ואם לא נותרו מחמאות, נודה לה על כך שלא צילמה עוד שיכון מט לנפול.

ענבל אברג'יל. מתוך "24 פריימים בשנייה"

אין לדבר הזה שם, רק התפעלות

התערוכה השלישית היא ההגחה האחרונה (לאחר שקט ארוך יחסית) של האמנית דרורה דומיני בגלריה גורדון. המיצב הציורי, "ציפורים גזורות", הוא מהתערוכות הטובות ביותר שנראו בגוש דן בעת האחרונה. גולגולות, ציפורים, כלובים, עלים מתפתלים, דמויות חבויות, וכולם מצטופפים אל תוך עיגולי עץ דקים שכאילו איבדו מהמשקל הסגולי שלהם, וכולם (כמעט) עומדים ונתמכים בידי קרשים ארוכים הנוגעים בקרקע ומסתיימים בתקרה.

דרורה דומיני. מתוך "ציפורים גזורות"

אין לדבר הזה שם, רק התפעלות. אם היתה למישהו פנטזיה לגלות איך היה נראה הבארוק במיטבו בגרסתו הישראלית והלא ריאליסטית, זה אולי הדבר הקרוב ביותר. בלי התחנחנות ובלי משחקים עקרים של

דרמה-קווינס - אלא עם מורכבות מבהילה ושובת לב, בתנועה מתמדת אך לא ליניארית, ובשיכרון חושים. זה בארוקי במובן המלולי – פנינה בעלת צורה חריגה, או במלים אחרות: קדרות משועשעת שפורחת בימי שמש חורפיים.