קניתי בגד לא מוצלח, ואי אפשר להחליף אותו

עשיתי טעות. אני לא מתביישת להודות בכך, שהרי זו לא הפעם הראשונה. אני עושה טעויות, ואפילו לא מעט, אבל זו טעות שאני משלמת עליה. בשני תשלומים. וזו לא מטאפורה. בסוף החודש אני אשלם בפעם הראשונה, ואחר כך, כדי להזכיר לי שעל טעויות משלמים ביוקר, אני אשלם שוב בסוף החודש הבא. קניתי שכמיה.

שכמיה זה פריט מחמם, שמתאים לשעות היום ושעות הלילה. זה מה שחשבתי כשראיתי אותה. רק שכשהפשטתי אותה מהקולב גיליתי שהיא לא במידה שלי. לא נורא, חשבתי לעצמי, לשכמיה עדיף להיות לא ממש במידה. יש לה המון חן כשהיא מתנפנפת קצת. זהו שאין. מתנפנפת כן, אפילו הרבה, אבל חן במידה אחת גדולה יותר - אין. 

ברור, המוכרת אשמה

אני רציתי שכמיה. אין לי מושג למה. מעולם לא הייתה לי אחת. זה לא קשור לחויית ילדות שהייתה לי או לא הייתה לי. גם לאמא שלי אין שכמיות, ולמען האמת אני לא מכירה אף אחת בגילי שיש לה. ואם יש מישהי כזו, אז כנראה שגם השכמיה שלה דחוקה מרוב בושה עמוק בארון.

עכשיו אני כמובן מאשימה את המוכרת, שאמרה לי שגם לה יש אחת בבית (לקחה את האחרונה במידה שלי, נבלה), ואת התאורה (בגוונים של בין ערביים), וכמובן שאת המראה (שמרזה, מעלימה קמטים וגם עושה פילאטיס). למעשה, אני קורבן של נסיבות. אבל את זה הבנתי רק כשחזרתי הביתה. את כל הדרך ממאורת הנוכלים ועד לביתי עשיתי בשמחה של תמימים. חשבתי שלמוכרת באמת יש כזו בבית, שעודף הבד בשכמיה הוא לא רק מחמיא, אלא גם מצדיק את המחיר המופרז, ושאני באמת רזה, נטולת קמטים ועושה פילאטיס (טוב, רזה אני באמת). רק כשהגעתי הביתה, שם התאורה היא כזו שמאפשרת גם לראות, הבחנתי בטעות. לא מיד, כמובן. עברתי שלוש מראות והחלפתי ארבעה סטים של בגדים כדי להבין שבכל צורה ובכל חדר בבית זה נראה אותו הדבר: כמו גיבנת.

גיבנת זה לא טוב. ובטח לא גיבנת שמשלמים עליה בשני תשלומים.

עשיתי מה שכל אישה הייתה עושה

עכשיו צריך להחליט מה עושים: שאקח אותה לתופרת שתצר ותנסה להביא את השכמייה למידותיי? שאתן אותה לגיסתי? שאשאיר אותה בארון, כי היא עלתה לי הרבה כסף ואולי יום אחד היא תתאים? שאחזור לחנות, שאין בה החזרות, ואחפש משהו שלא עושה לי חטוטרת?

עשיתי מה שכל אשה אחרת היתה עושה במקומי: נתתי לשכמיה המכוערת שתי בעיטות הגונות וזרקתי אותה לפינה אפלה, שם ללא ספק היתה מכלה את ימיה לולא באותו ערב הגיע אל ביתי אחותי היקרה, שלא רק גדולה ממני בשנה, אלא אף גדולה ממני במידה. בחוש ריח מיוחד של אחיות, איתרה אחותי את השכמיה הבעוטה וניערה מעליה את האבק (סתם, כאילו שיש לי אבק בבית, דה). כשהיא מדדה אותה התרחש בחדר נס חנוכה, והברוזון המכוער הפך לשכמייה נהדרת.

אחותי היתה מרוצה, השכמיה היתה מרוצה ואני בלית ברירה חייכתי בחמיצות. "נהדר!", קראה אחותי, כשהיא יוצאת מרוצה מביתי, "תודה עבור הגלימה". שיהיה. שלא תחשבי שתקבלי ממני מתנה לחג, או ליומולדת, או לפסח בשנה הבאה, או לפחות עד שאני אגמור לשלם.

הקליקו כאן כדי לגלות מה מחכה לכם בגליון "לאשה" השבוע