קדימה התפלל!
במגזר החרדי יש מי שמסתובב בתחושת מבוכה ואי נעימות נוכח הביקורת על ההשתמטות משדה הקרב. אליעזר היון, צעיר חרדי, טוען שהביקורת לא הוגנת ומבקש: הכירו בתרומה הרוחנית של לימוד התורה בישיבות
הימים ימי מלחמה, ולב כל יהודי הומה לדרום. דומה שזמן רב לא היה העם מלוכד כל כך, מאוחד ומגובש סביב תושביו וחייליו הנלחמים בעזה. כל הרוג, כל פצוע, מכים בלב הקולקטיבי שלנו ומוכיחים לנו שוב כי עם אחד אנחנו. ובכל זאת, מתהלך לו מגזר שלם בתוכנו כשבלבו מתרוצצים רגשות אמביוולנטיים, מבוכה ואי נעימות - החרדים, ובעיקר הצעירים שבהם.
השיח הציבורי-תקשורתי, הדיווחים בעיתונות כולל העיתונות החרדית, משופעים באינפורמציה על סיכון החיים שבעזה, על התופת המשתוללת, על גבורת הלוחמים ועל לוויות הנופלים, ובלב הצעיר החרדי צומחת לה מבוכה ואי נעימות לא פשוטה: שכן הצעיר החרדי מעוניין לשרת, להילחם, ולהגן על ארצו על משפחתו על אשתו ועל ילדיו, לא פחות מרעהו החילוני. הוא גם רוצה שאמו תתראיין בדמעות בתקשורת ותאמר שהיא לא נרדמת בלילה,
שכן החרדי הוא גם גבר והוא גם בן אדם. הוא גם מעוניין להיות פרודוקטיבי במלחמה הצודקת הזו. הוא גם היה רוצה לשוחח עם חבריו ולדבר על כאלה שלא ישובו, להעלות זכרונות מן המלחמות בהם השתתף, ולהבליע בטבעיות מלים כמו אמלחי"ם, פזמי"ם, ולש"ב, ולא רק להקשיב נבוך ומבוייש משהו מהצד. ובקיצור, הוא גם היה רוצה להרגיש שהוא נוטל חלק, לא להרגיש שהוא זן של פרזיט.
על תפילה ולחימה
אלא שהחרדים, על פי אמונתם לפחות, אוחזים בדעה שלימוד התורה כמו גם התפילה והמצוות הינם חלק אינטגרלי ממערך הלחימה והאינטרקציה בינם לבין הקרב אינה פחותה מחשיבותו של הלוחם הסדיר למשל. אמונה זו, שעמדה בבסיס פולמוסים ציבוריים אינסופיים היא העמדה הסופית והאבסולוטית של הצעיר החרדי, ומפוזיציה זו, חפץ היה החרדי לסייע ולהשתלב במערכה, ולהוכיח כי גם הוא נוטל חלק.
אלא שאתם, החילונים, לא מעוניינים לשתף אותו. אתם החילונים לא 'צריכים' את ה'טובות' של הצעיר החרדי. אתם לא מוכנים לשמוע מה יש לו, או מה הוא רוצה להציע. בתפיסה החילונית נתפס החרדי כנרפה, כבורח, וכמשתמט מחובותיו האזרחיות. אולם האם ידעתם, חילונים יקרים, כי בימים האחרונים מתפרסמים כרוזים של 'גדולי הדור' הקוראים לציבור להתחזק ולהוסיף חייל במצוות ובמעשים טובים? האם ידעתם כי בכל בתי הספר לבנות – בית יעקב קיבלו הילדות על עצמם למן הזאטוטה מכיתה א' ועד בוגרת הסמינר קבלה אישית חיובית למען החיילים בדרום? ומדוע לא מדווחים על כך העיתונים החילונים?
האם מודעים אתם לחיזוק הרוחני בלימוד המתפשט בבתי המדרש של הישיבות הרבות? החיזוק הזה אליבא דהחרדים, הוא 'צו מילואים', הוא הארטילריה המרככת את האויב לפני הכניסה ללוחמה בשטח בנוי, הוא הבסיס למודיעין טוב והוא הערובה, הביטחון להשגת היעדים והמטרות.
ומדוע בעצם לא יטלפנו ראשי הצבא או שר ביטחון ערב מבצע צבאי חשוב, אל ראש הישיבה החרדית הנחשבת 'חברון' למשל ויבקשו ממנו להגביר פעילות (רוחנית) בגזרת חייליו לערב זה? החיילים מ'חברון' יעשו זאת בנפש חפצה ובמורל גבוה, ומי שלא יוכל או לא ירצה יבקש לעצמו פלוגה אחרת או יינתן ב'מחבוש'.
שר הביטחון או הרמטכ"ל כפי הנראה עדיין לא מאמינים בתרומה או במערך הלחימה הזה, ומכל מקום הם עשויים וצריכים לכבד אותו. שכן מהלך כזה גם אם איננו אפקטיבי לדעתם ברמה האופרטיבית, מכל מקום יגביר הוא ללא ספק את תחושת הזהות האישית של הצעיר החרדי, וכתולדה ישירה מכך - את הסינטזה היהודית שכל כך נדרשת בימים קשים אלה.
לפנייה לכתב/ת 
