שתף קטע נבחר
 

תורת לחימה: ברק, אולמרט ועופרת יצוקה 2

אולמרט וגלנט רצו ללכת עד הסוף, ברק ואשכנזי היו מינימליסטים. שנתיים אחרי, ראש הממשלה לשעבר מדבר על "החמצה". האסכולות ימשיכו להתנגש, אבל בפעם הבאה שצה"ל יפעל בכוח נגד הטרור בעזה, העולם לא ישתוק. דרוש פתרון אחר

בעוד כמה חדשים, אולי שנה, עשויה הממשלה לשלוח את צה"ל ל"עופרת יצוקה 2". "זו לא שאלה של אם, אלא מתי", אומרים בכירים בצה"ל וכמוהם גם שרי ממשלה, חברי כנסת וראשי רשויות בעוטף עזה.

 

בין ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט לשר הביטחון אהוד ברק מתנהל בהקשר זה ויכוח ייצרי ורווי השמצות. אם מנכים מהוויכוח ביניהם על "עופרת יצוקה" את המרכיב האישי-רגשי ואת תאוות הנקם, מגלים שמדובר בהתנגשות עניינית ומהותית בין שתי תפישות אסטרטגיות בנוגע לעזה: "תפישת אולמרט" המקסימליסטית שאלוף פיקוד דרום דאז, יואב גלנט, וכמה מבכירי הפיקוד היו מצדדים נלהבים שלה, ו"תפישת ברק" המינימליסטית שהרמטכ"ל אשכנזי, ורבים מבכירי המטה הכללי היו שותפים מלאים לעיצובה ולביצועה.


שר הביטחון וראש הממשלה בזמן "עופרת יצוקה" (צילום: AP)

 

הוויכוח בין שני המחנות התנהל מאחורי הקלעים, בדיוני התכנון של צה"ל ובישיבות הקבינט הביטחוני, לפני שהחל מבצע "עופרת יצוקה". הוא נמשך ביתר שאת, כשהוא פורץ בצורה מכוערת ומזיקה אל מרכז הבמה הפוליטית בעת שהמבצע היה בעיצומו, בעיקר בשלבים הסופיים שלו. הדבר גרם לשיהוי לא מוצדק ומסוכן ביציאת יחידות צה"ל מהרצועה, אחרי שכבר מיצו את יעדי הלחימה שהוגדרו עבורן וגם איפשר לחמאס לטעון כי הצליח לבלום ולהדוף את כוחות צה"ל, מבלי שהפסיק אף לרגע את שיגורי הרקטות לשטח ישראל.

 

על פי תפישת אולמרט-גלנט, היעד של מבצע "עופרת יצוקה" היה צריך להיות טוטאלי והרעיון המכונן שלו היה למוטט את שלטון חמאס ברצועה, באמצעות מערכה צבאית מתגלגלת. צה"ל אמור היה לכבוש את צפון ומרכז הרצועה ואת ציר פילדלפי. כשההשתלטות על אזורים אלה תושלם, יישארו כוחות צה"ל בשטח למשך פרק זמן מסויים כדי לאפשר לשב"כ

 ולצה"ל לעקור מהשטח את מרבית יכולות השיגור של רקטות ופצמ"רים וכדי להרוס את מערך המנהרות והברחת האמל"ח בגבול מצרים.

 

במקביל, על-פי אותה תפישה, יתנהל בתקופה זו משא-ומתן מדיני בזירה הבינלאומית, שתכליתו להכניס לרצועה כוח רב-לאומי, שינהל את ענייני התושבים וימנע טרור עד שהרשות הפלסטינית בראשות אבו-מאזן, תוכל לחזור ולשלוט בה בצורה אפקטיבית, כפי שהיא שולטת בגדה. האמריקנים, המצרים, הרשות הפלסטינית  האירופים וגורמים אחרים - כמו טורקיה למשל - אמורים היו להיות, לשיטתו של אולמרט, שותפים להסדר זה שיושג בחסות האו"ם ואולי גם ברית נאט"ו.

 

"אי אפשר למגר הטרור במבצע אחד"

מנגד, תפישת ברק-ואשכנזי היתה הרבה פחות שאפתנית - "ריאליסטית" כהגדרתם. הם עיצבו את "עופרת יצוקה" כמערכה צבאית עזת אפקט אך מוגבלת מלכתחילה ביעדיה, בהיקפה ובמשכה. המתווה שלהם למבצע התבסס על ארבע הנחות יסוד:

 

א. לא ניתן למגר את הטרור ופעולותיו באבחת מבצע אחד - גדול ומוצלח ככל שיהיה. אפשר רק לדכא אותו בהדרגה. כפי שקרה באינתיפאדה השנייה אחרי מבצע "חומת מגן". לכן צריך לשאוף לייצר, באמצעות "עופרת יצוקה" ומבצעים דומים שיבואו בעקבותיו, תקופות ארוכות של הרתעה ורגיעה שיאפשרו ליישובי עוטף עזה לשקם ולבנות את עצמם אחרי שמונה שנים של ספיגה מתמשכת. את תקופות הרגיעה תנצל מדינת ישראל כדי להשלים את הקמת המערך הרב שכבתי ליירוט רקטות ופצמ"רים ותעכב בעזרת מצרים וגורמים בינלאומיים אחרים את הברחות ההתעצמות של הארגון.

 

ב. צה"ל והשב"כ יכולים אמנם למוטט את שלטון חמאס ועל-ידי כך לצמצם למינימום, לפחות לזמן מה, את הטרור היוצא מהרצועה. אך לשם כך יצטרך צה"ל לכבוש את רוב שטח הרצועה, כולל את העיר עזה ואת מחנות הפליטים שסביבה וגם את ציר

 פילדלפי ואולי גם את רפיח. אבל צה"ל יצטרך להישאר בשטח זמן רב, אולי שנים, ובכוחות גדולים - כדי שהשב"כ וצה"ל יוכלו ללכוד את מרבית פעילי הארגון ולחשוף את תשתיותיו ואת תשתיות הלחימה של הארגונים האחרים.

 

כל אותה תקופה, שתימשך בין חצי שנה לשלוש שנים תצטרך ישראל להיכנס לנעלי חמאס ולשאת באחריות לכלכלת ורווחת האוכלוסייה. אפילו אלוף פיקוד הדרום אז, יואב גלנט, שצידד במבצע גדול, העריך שצה"ל יצטרך לשהות לשם כך בשטח בין חצי שנה לשנה. בנוסף לכך, לפני "עופרת יצוקה" ניסה ברק לברר עם אבו-מאזן ואנשיו, עם המצרים ועם גורמים מערביים כולל נאט"ו - אם יסכימו להיכנס לרצועה כדי לשמור בה על השקט ועל ממשל תקין - עד שאבו-מאזן ואנשיו יהיו מוכנים לקחת לידיהם את השלטון בה. גישושיו נענו בסירוב מוחלט.

 

ג. מיטוט שלטון חמאס לא ישים קץ לטרור. אחרי תקופת הלם קצרה יתעוררו ארגוני הטרור ויעשו מאמצים ניכרים לשגר רקטות לשטח ישראל וכן לפגע ולהקיז את דמם של חיילי צה"ל ולהבריח נשק במנהרות. ממש כפי שעשו לפני ההתנתקות, בשעה שצה"ל ישב בשטח הרצועה ובציר פילדלפי.

 

ד. החיכוך המתמשך של צה"ל עם האוכלוסייה האזרחית יביא לגינוי ישראל בזירה הבינלאומית ויעמיק את בידודה המדיני.

 

מבצע אחר מבצע

המסקנה של ברק ואשכנזי היתה שמבצע "עופרת יצוקה" לא צריך מלכתחילה להיות מכוון למוטט את שלטון חמאס ברצועה, אלא רק לגרום לארגון להפסיק, או לפחות לצמצם בצורה ניכרת, למשך תקופה ארוכה - שנים אם אפשר - את ירי הרקטות והמרגמות מהרצועה על יישובי עוטף עזה ואת פיגועי-הגדר.


הפצצה בעזה, לפני כשנתיים (צילום: AP)

 

את המטרות האלה אמור היה צה"ל להשיג באמצעות שחיקת כוחו הצבאי של חמאס, פגיעה בדימוי הכוח של הארגון ברחוב הפלסטיני, הרס מערך הביצורים וההתעצמות שלו ופגיעה אנושה בתשתיות השלטון ומנהל חמאס ברצועה. כל אלה אמורים היו ליצור איום ממשי על יכולתו של הארגון לשלוט ברצועה ועל-ידי כך ליצור הרתעה אפקטיבית ארוכת ימים מולו.

 

בנוסף לכך אמור היה המבצע ליצור תמריץ למצרים ולגורמים בינלאומיים להגביר בצורה משמעותית את פעולות הסיכול נגד הברחות הנשק ואת תנועת פעילי חמאס לאימונים באיראן ובחזרה. על-פי תפישה זו, מיד אחרי השגת יעדים אלה במבצע "עופרת יצוקה" ייצא צה"ל מהרצועה - כדי למזער את המחיר שמשלמת ישראל באבידות ובדימויה ומעמדה הבינלאומי כתוצאה מחיכוך מתמשך עם האוכלוסייה הפלסטינית האזרחית ברצועה ואת המחיר הכלכלי הנובע מהצורך להחזיק כוחות גדולים ברצועה במשך שנים.

 

אחרי היציאה "יתחזק" צה"ל את ההרתעה, באמצעות פעולות נקודתיות כואבות נגד מוקדי הכוח וההתעצמות של הארגון, בתגובה על כל הסלמה של הירי והפיגועים מצד חמאס והארגונים הפועלים בחסותו. כל אלה אמורים היו להשיג ליישובי עוטף עזה ולישראל שקט לכמה שנים. לפי תפישת ברק, אם וכאשר יופר השקט בצורה חמורה ויתברר שההרתעה התפוגגה - ישוב צה"ל ויכנס לרצועה במבצע גדול ומהיר נוסח "עופרת יצוקה", במטרה להעצים ולחדש את ההרתעה. כך פעם ועוד פעם עד שהטרור מהרצועה ידעך כליל.

 

אולמרט קיבל תיאבון

בדיונים הארוכים שקדמו ל"עופרת יצוקה" הצליחו ברק ואשכנזי לשכנע את אולמרט ואת הקבינט לאמץ את תפישתם ואת המתווה המצומצם שהציעו. אולמרט טוען כי נאלץ לוותר, מפני שלא יכול היה פוליטית ואישית, במיוחד אחרי מלחמת לבנון השנייה, להורות לצה"ל לפעול בניגוד לדעתם של שר הביטחון והרמטכ"ל. לכן החליט הקבינט, שמבצע "עופרת יצוקה" יתמקד ב"תוחמת הצפונית". כלומר בצפון הרצועה הכולל את העיר עזה ומחנות הפליטים שבשוליה.

 

המבצע ייפתח במכה אווירית (מבצע "עופות דורסים") שתימשך כמה ימים. מכה זו עוצבה כדי לזרוע "הלם ומורא" ברצועה, בהשראת מכת הפתיחה האמריקנית בעיראק של סדאם חוסיין ב-2003. אחרי המכה האווירית, אם לא יהיו התפתחויות לא צפויות, יאשר הקבינט את כניסת צה"ל לשלב הקרקעי. שלב זה ("ימי בינים") יכלול את כיתור העיר עזה, פגיעה במעוזי חמאס שבשוליה וניתוק צפון הרצועה מדרומה. במקביל, יאשר הקבינט לצה"ל לגייס כוחות מילואים, יחידות שריון ורגלים, שכבר עברו אימונים והיו מוכנות לקחת חלק במבצע.

 

ההצלחות שנחל צה"ל בשלבים הראשונים של המבצע פעלו על שני מחנות הקברניטים בצורה הפוכה: אולמרט קיבל תיאבון ואילו ברק, בעצה אחת עם אשכנזי, רצה לסיים ולצאת מהר ככל האפשר. אולמרט רצה שצה"ל ינצל את 60 אלף אנשי המילואים שהקבינט אישר לגייס, כדי להמשיך לשלבים נוספים שהיו במגירת המתכננים במטכ"ל ובפיקוד דרום; להרחיב את הפעולה לתוך העיר עזה וכן לחלקים נוספים של הרצועה ולציר פילדלפי. האופן שבו התנהלה הלחימה הוכיח לו, כפי שאמר למקורביו, כי ה"הפחדות" של ברק הן מחוסרות בסיס וכי יש סיכוי ממשי למוטט את חמאס אם המבצע יוארך בעוד כמה שבועות.

 

זה היה הרושם שקיבל ראש הממשלה לשעבר ממפקדי השטח, בעת ביקור שערך במפקדת האוגדה תוך כדי הלחימה הקרקעית. לא ברור אם גלנט היה בין אלה שיצרו רושם זה אצל אולמרט.

 

המסקנות ההפוכות של ברק

ברק ואשכנזי, לעומת זאת, הגיעו למסקנה ש"עופרת יצוקה" השיג את יעדיו במלואם, זמן קצר אחרי שהחל השלב הקרקעי - פחות משבועיים אחרי שהחל המבצע. להערכת ברק, המבצע האווירי לבדו יצר את מרבית האפקט הדרוש להרתעת חמאס. לכן, החליטו הוא והרמטכ"ל אשכנזי - אחרי התייעצות עם אלוף פיקוד דרום גלנט - לא לגייס 60 אלף אנשי מילואים, אלא רק 20 אלף שהיו דרושים להשלמת המבצע במתכונתו המקורית.

 

אולמרט טען כי ברק הציע לו להוציא את צה"ל מהרצועה 48 שעות אחרי שהחל המהלך הקרקעי, לדבריו כדי למנוע חיכוך מיותר בין צה"ל לאוכלוסייה האזרחית. לרמטכ"ל היתה בדעה דומה. לכן, החל ברק לחפש דרך לסיים את המבצע באופן שיקבע את הישגיו. אם ב"הסדרה" עם חמאס באמצעות המצרים ואם באמצעות הכרזה על הפסקת אש מתוך היענות לקריאת שר החוץ הצרפתי, קושנר, שהציע "הפסקת אש הומניטארית" ל-72 שעות.

 

אולמרט רתח. הוא קיבל טלפון מנשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, שהפציר בו לקבל את "הצעת ברק" ולכן הוא טוען כי שר הביטחון הוא שיזם ו"הזמין" אצל קושנר את הדרישה ל"הפסקת אש הומאניטרית" ל-72 שעות, שאחריה קשה יהיה לחדש ולהרחיב את הלחימה.

 

ברק טען כי קושנר הוא שיזם את ההצעה. אולמרט נזף בברק על שפעל מאחורי גבו ובניגוד לדעתו וברק, לדברי מקורבי אולמרט, ביקש סליחה והבטיח שזה לא ישנה. בסופו של דבר דחו אולמרט והקבינט את "היוזמה הצרפתית" והמבצע נמשך אף כי לא על פי התוכנית כפי שרצה אולמרט, אלא דישדש במקום עד שבסופו של דבר הושגה בתיווך מצרי ה"הסדרה" שאיפשרה לצה"ל לצאת מהרצועה.

 

יישור קו

"ברור לי שזו היתה החמצה", אמר ל-ynet ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט. הוא אמר כי אם המבצע היה נמשך, שלטון חמאס היה נופל בעזה."אילו היינו ממשיכים עוד כמה שבועות, הרצועה היתה קורסת והיינו יכולים ליצור מציאות שתשנה לחלוטין את המצב בעזה ושתאפשר להחזיר את הרצועה לשלטון הרשות הפלסטינית".

 

אולמרט טוען גם כי המחיר שצה"ל ומדינת ישראל היו משלמים באבידות, בכלכלה ובזירה הבינלאומית, אם תפישתו הייתה מיושמת, היה קטן בהרבה מכפי שהעריך ברק שניסה לדבריו "להלך אימים" עליו, על הקבינט ועל הממשלה כדי לקצר את המבצע. הוא עצמו, כדי שלא יגידו שהוא מנצל את הארכת המבצע כדי להישאר בכיסאו וכדי לדחות את הבחירות שהיו בפתח, נאלץ לישר קו עם התפישה הברקית.

 

אבל בפועל תוצאות המבצע מאששות דווקא את תפישת ברק-אשכנזי. מבצע "עופרת יצוקה" השיג הרתעה אפקטיבית מול חמאס ולא רק מולו. היכולות שהפגין צה"ל ברצועה מחקו במידה רבה את הרושם הקשה שהותירה מלחמת לבנון השנייה. והעיקר: הרתעת חמאס העניקה לתושבי עוטף עזה שנתיים של שקט יחסי ושגשוג כלכלי חסר תקדים.

 

יש סיכוי טוב שרגיעה זו תימשך עוד זמן מה, למרות שיהיו הסלמות פה ושם. כל יום שעובר בשקט הוא רווח נקי לישראל. לעומת זאת, החיכוך של כוחות צה"ל עם האוכלוסייה האזרחית ברצועה, שהיה בסך הכל מזערי בתקופת המבצע, הביא בזירה הבינלאומית את דו"ח גולדסטון וספיחיו והוביל את ישראל לעימות גלוי עם טורקיה.

 

קל לשער מה היה קורה אם צה"ל היה נשאר ברצועה עוד כמה שבועות ואולי אף יותר, כפי שרצה אולמרט. חמאס אמנם התעצם ברקטות ובנשק נגד טנקים, אך לא בצורה מואצת ולא במימדים המאיימים על יכולתו של צה"ל לפעול מחדש ברצועה. בחישוב קר של עלות-תועלת נראה שב"עופרת יצוקה" השיג צה"ל את יעדיו במחיר סביר.

 

השאלה הבוערת כעת היא מה תעשה ישראל בפעם הבאה, כשההרתעה מול חמאס תקרוס סופית. העובדה שצה"ל כשיר

 ומוכן להיכנס פעם נוספת לרצועה אין בה כדי להבטיח את ההצלחה של המבצע הבא, בעיקר מההיבט המדיני.

 

אפילו אם חמאס ימטיר על הנגב עשרות רקטות ופצמ"רים קשה להניח שהקהילייה הבינלאומית תאפשר לישראל לבצע מקצה שיפורים בעזה ברוחו של אולמרט. גם תפישת "מנופי ההרתעה" המינימליסטית של ברק עשויה לפעול כבומרנג נגדנו, בשעה שממשלת ישראל מצטיירת בזירה הבינלאומית כסרבנית שלום סדרתית - וטורקיה, המגלה רגישות רבה לעניין העזתי, מאיימת להפוך לאויב מוצהר. בתנאים אלה קשה לראות את ישראל יוצאת למהדורה חדשה של "עופרת יצוקה" ברצועה. לדילמה הזאת יצטרכו נתניהו, ברק וצה"ל בהנהגתו של גלנט לספק פיתרון חדש ויצירתי.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
ברק ואולמרט בזמן "עופרת יצוקה"
עמוס בן גרשום, לע"מ
מומלצים