בין טרזין לתליין של אייכמן
תשעה באב הוא יום אבלות וצום הנושא בחובו את כל הייסורים שעברו על העם היהודי באלפיים השנים האחרונות. השנה היה המיקוד על פרשנות הקינות דרך סיפורים ומדרשים מסבל השואה.
שני סרטים הוקרנו בנושא זה. ביום ראשון אחה"צ הוקרן בבית הכנסת KINS בשיקאגו הסרט "התליין" המעלה היבט אחר על השואה ומבט אחר על החיים בארץ. שלום נגר, תימני בן 75, מתעד את הוצאתו להורג של אדולף אייכמן.
שלום היה התליין שכרך את חבל התליה על ראשו של הצורר ולחץ על הכפתור שהרגו. נגר, מגולל בסרט גם את זיכרונותיו מעבודתו כסוהר בכלא רמלה בזמן זה. באותה עת, 1961 חלק גדול מהסוהרים היו ניצולי שואה. לסוהרי אייכמן נבחרו רק סוהרים ספרדים שלא היו להם מניעים לנקמה. השמירה הייתה קפדנית. נגר ישב בחדר הפנימי ביותר עם אייכמן, לווה אותו לשירותים כשרגליו וידיו אזוקות וצפה בניקיונו הכפייתי, בנוסף, הגיש לו את ארוחותיו רק לאחר שטעם בעצמו מן המזון מתוך חשש להרעלה. "אם הלך תימני אחד, זאת לא בעיה" אמר בסרט.
נגר שמר עליו במהלך ששה חודשים כשמחוץ לחדר הפנימי ישב סוהר נוסף שהשקיף על שניהם ומעבר לו ישב סוהר שלישי שהשקיף על כולם. נגר סיפר בסרט שסרב לבקשת מפקדו להיות התליין. אי לכך התקיימה הגרלה והפור נפל עליו. הוא תאר את הטראומה שחש לאחר התלייה כשראה את פניו של אייכמן לבנות כסיד, עיניו בולטות לשונו זבה דם ובטנו מלאה באוויר. ידיו רעדו כשהעביר את גופו לתנור המשרפה. שלום נגר קבל חופשה בת יומיים להשתקם. לאחר מכן, באחת מפעילותיו כסוהר על פלשתינאים, החליט בערב אחד לארגן בדיחות במעגל עם האסירים. הוא הוציא את כולם מהתאים, הגיש להם קפה וצחק עמם.
נגר החל לחזור בתשובה ולמד יומם ולילה בישיבה בקריית ארבע. לאחר מקרה היירי של ברוך גולדשטיין במערת המכפלה החליט לעזוב את המקום. נגר מגדיר את עצמו כאיש שלום ומבקר את הירי על ערבים המתפללים במערת המכפלה. הוא מבהיר בתוקף שעל פי ציווי התורה "הבא להרגך השכם להורגו" ואין להרוג מוסלמים בעת תפילתם. שלום נגר הוא איש של ניגודיות. מחד הוא מראה חמלה לכל אדם בין אם הוא מחבל פלשתינאי ובין אם הוא שטן נאצי, מאידך כמקצוע חייו בחר את השחיטה ובסרט נראים מחזות לא קלים של שחיטת עופות וגדיים רכים.
הסרט השני "ליגה טרזין" הוקרן במוזיאון השואה. הפעם הושם הדגש על הפעילות הספורטיבית הערה בגטו הראווה. מסתבר שליגת כדורגל מקצועית שחקה עשרות משחקים במגרש רעוע בחצר הגטו טרזנשטט לעיני אלפי צופים מזי רעב כבד מנשוא, תשישות וכאב שהגיעו ליהנות ולעודד את הקבוצה האהובה עליהם ולשכוח לרגע מהחיים בצל המוות. משחק כדורגל זה היה חלק מסרט התעמולה הנאצי "טרזנשטט -התיישבות יהודית" שצולם במשך ארבע שבועות בגטו, בקיץ 1944. הבמאי המפורסם, קורט גרון וכל צוות ההסרטה נשלחו אל מותם באושוויץ עם תום ההסרטה. עודד ברידא, גילה באחת מתמונות הסרט את דודו פאבל ברידא ז"ל אחד השחקנים בליגה. הגילוי המפתיע סיקרן אותו והוא יצא לחפש ניצולים מהקבוצה כדי לדלות מהם אינפורמציה על דודו ועל משמעות האהבה לכדורגל בגטו. בין היתר, סייר במשחקי כדורגל אירופאים כיום והתחקה אחר דימויי השואה בקבוצות כדורגל אלו. למשל, אחת מקבוצות הכדורגל באמסטרדם אשר מנהלה יהודי ורוב שחקניה אינם יהודים נקראת לשמצה בשם קבוצת "היהודים".
בתום ההקרנה עלה לבמה סטין מץ (Steen Metz ) אחד מאסירי טרזנשטט ששרד את התופת. סטין נולד בשנת 1935 בעיר אודנס Odense בדנמרק – הארץ היחידה שהגנה על יהודייה ובמבצע הצלה העבירה את מרביתם כ-90% מהם בסירות דיג אל חוף מבטחים בשוודיה הניטרלית. סטין לא זכה לחינוך יהודי מהוריו. אביו היה עורך-דין ואמו עקרת בית. הוא חי חיים רגילים גם לאחר פלישת הגרמנים לדנמרק ב-1940 ולא חש אפליה לרעה. הנאצים ראו בדנים אריים ואפשרו להם לשמור על מוסדות השלטון והמלוכה ולהתנגד למדיניות הגזענית נגד היהודים. בראש השנה, ספטמבר 1943 נשמעו דפיקות חזקות על דלת ביתם מאנשי הגסטפו. הם דרשו מהם להתפנות ולעזוב את הבית תוך שלושים דקות. אמו בקשה לגשת למאפייה הסמוכה ולקנות לחם, עוגות וצידה לדרך. "הנאצים אישרו לה לצאת איתי אך דרשו שאבי יישאר בדירה תחת משמרתם", סיפר סטין "האופה נתן לנו כמות עצומה של דברי מאפה והציע לנו להימלט מאחת היציאות הנחבאות של הבניין". אמו סירבה לרעיון הבריחה משום שיראה שבעלה והאופה ייהרגו.
הם הובלו עם עוד 500 יהודים לגטו טרזנשטט בקרונות הבקר שלושה ימים ושלושה לילות.
כשהגיעו הופרדו, "אך תחנוני אמו אפשרו לו לשהות במחיצתה". אביו שנשלח לעבודות כפיה, הוכה, הורעב ונפטר אחרי ששה חודשים. אמו עבדה בניקיון ובתפירה וסטין בן ה-8 עסק בשליחויות. הרעב היה כבד - בצהריים קבלו מרק דליל מתפוחי האדמה, בערב ובבקר קבלו מים עכורים ופרוסת לחם. ששה חודשים לאחר מעצרם החלה ממשלת דנמרק לשלוח חבילות מזון ותרופות לאזרחיה. משלוחים אלו הצילו את רובם ממוות בטוח. בניגוד למדינות אחרות שסייעו לנאצים בהתעללותם ביהודים, ממשלת דנמרק התעקשה לפקח ולבדוק את תנאי מחייתם של אזרחיה באמצעות ביקור נציגי הצלב האדום. הנאצים הסכימו לביקור בגטו במטרה להסוות את כל מחנות ההשמדה שהחלו לפעול. הם נרתמו למשימת התעמולה השקרית. שפצו את בתי המגורים, טפחו אדריכלות נוף ועודדו פעילויות תרבותיות. בד בבד הוציאו משלוחים רבים של יהודים להשמדה באושוויץ כדי למזער את הצפיפות בטרזנשטט. "טרזנשטט היה גטו לדוגמא ליום אחד, 18 החודשים ששהינו בהם היו גיהינום". מכריז סטין. אוטובוסים לבנים הגיעו משוודיה חודש לפני כניסת הרוסים והביאו אותם בשלום לדנמרק, שם נערכה להם קבלת פנים מרגשת משכניהם.
סטין מדגיש את חשיבות העניין בהפצה ותיעוד סיפורם של ששת מיליון היהודים שקולם אינו נשמע ובמיוחד לאור העובדה שברבות השנים ניצולים ספורים נותרו. סטין פרסם ספר על חייו כמו כן הוא מרצה ללא לאות בקרב קבוצות סטודנטים המבקרות במוזיאון השואה, בבתי ספר קתולים, ממלכתיים ויהודים, ובאוניברסיטאות. שבעים ואחת שנים חלפו מתום השואה, הוא מטיל את האחריות על כתפי הנוער, הדור השני והשלישי להיות שגרירים, לא לשכוח את השואה, להיזהר ולהישמר מגזענות ושנאת האחר.
