עונשם של הכלבים הגזעיים
במשך דורות של הרבעה בררנית פיתחנו כלבים מטופחים בעלי תכונות חיצוניות ייחודיות. "על הדרך" יצרנו אצלם מחלות, מומים תורשתיים וסבל נורא, שנובעים מחוסר גיוון גנטי. האם הכלבים הגזעיים באמת עדיפים על פני קרוביהם המעורבים?
כשהלן בייטס החליטה לצרף למשפחתה כלבה, היא בחרה בקבליר קינג צ'רלס ספניילית, כלבה קטנה בעל מזג אוהב ומתוק שנהדרת עם ילדים קטנים. סילבי הצעירה הייתה קצת שובבה ותמיד נרתעה כשניסו ללטף אותה בראש או בצוואר.
אף אחד במשפחה לא תיאר לעצמו שאלה היו הסימנים הראשונים של מחלה בשם סירינגומיאליה שממנה סילבי סובלת. מדובר במחלה אכזרית שבה הגולגולת קטנה מדי להכיל את המוח, דבר שיוצר לחץ תוך גולגולתי אדיר, בעיות עצביות חמורות וכאבים עזים. תופעה דומה קיימת גם אצל בני אדם, ומתבטאת בכאבי תופת.
כלבים שסובלים מהמחלה מתחילים בגירודים בלתי פוסקים של אזור הצוואר, וממשיכים ביללות כאב בלתי פוסקות. אפשר לטפל בהם בניתוח, שבו מסירים חלק מהגולגולת כדי לפנות חלל נוסף עבור המוח, אך מדובר בניתוח מסובך מאוד עם שיעורי הצלחה לא גבוהים, ולא פעם אין ברירה אלא להמית את הכלב.
המקרה של סילבי איננו יוצא דופן – יותר מ-30 אחוז מהכלבים המשתייכים לגזע קבליר ספיינל סובלים מסירינגומיאליה. וזה לא מקרה: כמו כלבים גזעיים רבים, סילבי היא תוצר של ברירה מלאכותית מורכבת מעשה ידי אדם, שהרביע כלבים על סמך תכונות של מראה חיצוני בלבד, ובמקביל טיפח ושימר פגמים ומוטציות גנטיות שמלוות את הגזע עד היום.
תוספת של בטן גדולה ועיוות בגולגולת. שינויים בכלבי בול טרייר ב-100 השנים האחרונות. מקור: Caen Elegans
תחרות יופי לכלבים
הרבעות הכלבים הראשונות נועדו לחקות את תהליך הברירה הטבעית, שבו תכונה תורשתית שמעניקה יתרון לבעל החיים הופכת נפוצה יותר באוכלוסייה ועוברת מדור לדור. מגדלי הכלבים, שרצו לטפח תכונות מסוימות שישרתו את האדם, כמו יכולות הציד של הגרייהאונד או הכישורים של המסטיף ככלב שמירה, הרביעו כלבים שביצעו את עבודתם בצורה טובה עם כלבים מוצלחים אחרים, וכך העבירו את התכונה הרצויה לצאצאיהם. בהדרגה, דרך ברירה מוקפדת, נוצרו גזעים מובחנים.
באמצע המאה ה-19 התחולל שינוי משמעותי – כלבים הפכו לסמל סטטוס והרבעות כלבים הפכו לספורט. כובד המשקל הועבר מהפונקציונליות של הגזעים למראה שלהם, ומגדלי הכלבים התמקדו ביצירת גזעים חדשים וב"שיפור" גזעים קיימים על סמך המראה החיצוני בלבד.
בשנת 1859 נערכה תערוכת הכלבים הראשונה בברמינגהם שבאנגליה, בהשתתפות כלבים משלושים גזעים שונים. התחרויות הללו זכו לפופולריות רבה וב-1873 הוקם "מועדון הכלביה" (Kennel club), שהוא הגוף הרשמי באנגליה להרבעות ושימור טוהר הגזעים של כלבים. בהמשך הצטרפה אליו הפדרציה הבינלאומית לכלבנות (FCI).
הארגונים האלה מגדירים את הקריטריונים הנדרשים על מנת שגזע ייחשב "גזעי". אמות המידה שלהם מושתתות על מראה חיצוני בלבד ומתעלמות לגמרי מתכונות כמו בריאות החיה, התנהגותה או פגמים גנטיים שהיא עלולה להוריש לדורות הבאים. חלק מגזעי הכלבים עברו שינויים כל כך קיצוניים שמספיק להסתכל מאה שנה אחורה כדי לזהות את השינויים שחלו בהם.
בולדוג אנגלי. השינויים הפכו אותו פגיע למחלות רבות וקיצרו מאוד את תוחלת חייו
שימור (פגמי) הגזע
הקריטריונים שמועדוני הגידול וההרבעה הללו הגדירו מכתיבים אילו מאפיינים חיצוניים חייבים להופיע בגזע מסוג מסוים, למשל אורך הרגליים, צורת הזנב, או מספר קפלי העור. אך לא פעם התכונות החיצוניות הללו משקפות בעיות בריאותיות חמורות.
דוגמה לכך ניתן לראות בכלבי הרידג'בק, שקרויים על שם פס הפרווה האופייני על גבם. הפס (רידג') קושר ליכולת הציד של הכלב ולכן השתמר במשך השנים בתהליך הברירה המלאכותית של הגזע. יחד איתו השתמר פגם תורשתי שמתאפיין בחור זעיר בעור הגב, המגיע עד חוט השדרה של הכלב וגורם לזיהומים קטלניים.
כעשרה אחוזים מכלבי הרידג' סובלים מהתופעה הזו, ואילו אחד מתוך 20 גורים נולד ללא הרכס בגב ולכן אינו חשוף לפגם הגנטי המתלווה אליו. הגור הבריא אינו נחשב גזעי ובדרך כלל שולחים אותו להמתה או לפחות לסירוס. בעיני המרביעים, גור שנולד ללא הרכס "אינו נכון גנטית", ולכן אין טעם להחזיק בו. התוצאה היא שכלבים מומתים על סמך המראה החיצוני שלהם, ודווקא אלה עם הפגם הגנטי נבחרים לחיות ולהתרבות.
כלבי הרידג' אינם הדוגמה היחידה לשימור פגמים גנטיים בכלבים בתהליכי ברירה מלאכותיים. כלבי הפאג, לדוגמה, הורבעו סלקטיבית על מנת ליצור אף יותר ויותר קצר, שמקשה עליהם מאוד לנשום ולאכול. מבנה הגולגולת שלהם שינה את צורתו עם השנים ומביא כיום לא פעם לקריסת החך הרך, יציאת העיניים מארובת העין ובעיות שיניים. בנוסף, הגזע הורבע כך שייווצר לו זנב מסולסל וקטן, דבר שיוצר עיוותים קיצוניים בעמוד השדרה שלו.
לכל גזע יש בעיות בריאות משלו, חלקן קטנות ואחרות גדולות. כלבי בוקסר סובלים מאפילפסיה ומבעיות לב שמקורן בפגמים גנטיים תורשתיים; לברדורים סובלים מבעיות מפרקים ועיניים; לספרינגר ספניאל יש חוסר באנזימים מסוימים יחודיים לו; גולדן רטריברים נוטה ללקות בסרטן; והטרייר סובל מאלרגיות. הרשימה המלאה ארוכה הרבה יותר, אך אין בה כדי לבטא את הסבל שנגרם לכלבים, או את חוסר האונים של בעלי כלבים שרואים אותם סובלים כל כך. הרי אנחנו אוהבים את החיות שאימצנו ורואים בהן בני בית לכל דבר. כשהם סובלים, גם לנו רע.
סכנת הכחדה
האם גזעי הכלבים הללו סבלו תמיד מבעיות רפואיות רבות כל כך? לא ולא. גנטיקאים מסבירים שהסיבה העיקרית לתופעה היא הרבעות השְאֵרִים המסוכנות, חלק מהגזעים האלה הורבעו בינם לבין עצמם בצורה כזאת שמאגר הגנים הצטמצם עד לרמה של כמה אלפי פרטים שכמעט זהים זה לזה מבחינה גנטית. העובדה הזו מעמידה אותם בסכנה גדולה. מרביעי כלבים רבים מכליאים כיום אפילו בין אב לבתו, סב לנכדתו או אח ואחות, כדי לשמר את תכונות הגזע הייחודיות ולהעבירן לדורות הבאים.
המצב הזה של דילול המגוון הגנטי באוכלוסייה מסוכן מאוד. קצב המוטציות גדל בצורה ניכרת אצל כלבים גזעיים וחושף אותם למחלות ולנגיפים שעלולים לחסל את הגזע כולו. השונות הגנטית של כלבי פאג, למשל, אפסית עד כדי כך שכל 10,000 הפרטים הקיימים באנגליה כמעט זהים זה לזה מבחינה גנטית והמגוון באוכלוסייה שלהם שקול לזה שקיים אצל חמישים פרטים בלבד בכלבים מעורבים. עכשיו תארו לעצמכם מצב שבו נגיף קטלני יתקוף את הכלבים הללו. מאחר שכולם כל כך דומים גנטית, וירוס שינצל את החולשות שלהם עלול להכחיד את כולם.
כיום ידועות למדע כ-500 מחלות גנטיות הקיימות בכלבים – מעט מאוד יחסית למחלות הגנטיות הידועות אצל בני האדם. לעומת זאת, שיעור הכלבים הסובלים מבעיות גנטיות הרבה יותר גבוה מזה של בני אדם, כלומר יש מעט מחלות יחסית אבל הרבה יותר כלבים לוקים בכל אחת מהן. זו תוצאה ישירה של הברירה המלאכותית שעשינו בהם.
מה כל כך חשוב בשונות גנטית? גיוון גנטי הוא מנגנון אבולוציוני שמסייע למינים להתאים את עצמם טוב יותר לסביבתם. לכן כלבים מעורבים בריאים יותר מכלבים גזעיים. גם אצלנו, בני האדם, קיים טאבו ברוב התרבויות על זיווגים בין קרובי משפחה, שנובע מהיגיון אבולוציוני – זיווגי קרובים מובילים ליותר מחלות ומומים. אז למה אנחנו מתעקשים להרביע כך כלבים?
אז מה הפתרון?
מבחינה ביולוגית הפתרון ברור: כדי להגדיל את הגיוון הגנטי של הכלבים הגזעיים צריך להרביע אותם עם כלבים שאינם קרובים אליהם בקרבת דם מדרגה ראשונה או שנייה. בנוסף, רצוי לעקר פרטים שסובלים ממחלות גנטיות תורשתיות, כדי שלא יעבירו את הגנים "החולים" לדורות הבאים.
אך יש גם שיקולים חברתיים רבים ואפילו כלכליים שצריך לקחת בחשבון, שכן תעשיית הכלבים הגזעיים מגלגלת כסף רב ומעניקה לעוסקים בה מעמד חברתי בתרבויות רבות. בכל מקרה אין ספק שתחום הרבעת הכלבים דורש רגולציה הדוקה יותר, שתשמור על בריאות הכלבים.
לפי ההערכות, למעלה מ-100 אלף כלבים מומתים מדי שנה בישראל לבדה, רובם כלבים מעורבים שלא נמצא להם בית. אז לפני שאתם קונים כלב גזעי, חשבו טוב על המחיר שהכלב עצמו משלם, ועל שלל כלבים מוצלחים לא פחות שלא נהנים מהמעמד הגבוה אך המפוקפק של "גזעיות".
יעל גרופר, מאסטרנטית במכון ויצמן למדע וכתבת באתר מכון דוידסון
לפנייה לכתב/ת 
