שבץ מוחי - איך מונעים, כיצד מזהים, ואיך משתקמים בסביבה ביתית ומוכרת?
כ-20,000 מקרי שבץ מוחי מתרחשים בכל שנה בישראל, ומותירים את החווים אותם עם משימת שיקום מאתגרת ויום-יומית. מדוע חשוב להכיר את התסמינים המוקדמים ולטפל בשבץ באופן מיידי? איך נוכל להפחית את הסיכון לשבץ מוחי? וכיצד ניתן להשתקם משבץ מוחי בסביבה הביתית המוכרת, בעזרת צוות רפואי צמוד?
גם אם אתם לא בקבוצת הסיכון, זו התופעה שאתם חייבים להכיר כבר עכשיו: שבץ מוחי הוא סיבת המוות החמישית בישראל והגורם הנפוץ ביותר לנכות בקרב מבוגרים. בנוסף, מדובר בתופעה הולכת וגוברת, בעיקר בעקבות העלייה בתוחלת החיים ותפוצה רחבה יותר של מחלות אחרות, המובילות לשבץ מוחי.
"שבץ מוחי היא לא מחלה, בעצם, אלא תוצאה של מחלות אחרות שלא נמנעו", אומרת פנינה רוזנצוייג, מנכ"לית עמותת נאמן-נפגעי אירוע מוחי, המלווה ועוזרת לנפגעים משבץ ומשפחותיהם, ופועלת להורדת התחלואה משבץ מוחי בישראל. "זו אחת הסיבות לכך שלא מספיק לטפל בשבץ מוחי באופן ישיר, אלא גם במחלות הנלוות. הבעיה היא שכיום יש לרוב האנשים המבוגרים לפחות שתי מחלות רקע, ולכן הסיכון לשבץ גדול, והרבה פעמים הטיפול במחלות האלו מבוצע מאוחר מידי".
אפשר וחשוב למנוע את השבץ המוחי - דרך שינויים באורח החיים כבר בגיל ילדות
החדשות הטובות הן שבמקרים רבים, ניתן למנוע את השבץ. "להערכתי, אפשר למנוע כ-80% ממקרי השבץ. זו מחלת המוח היחידה שניתנת למניעה. האתגר הוא למנוע אותה לא שבוע לפני האירוע, אלא לעשות שינויים באורח החיים עוד כשאנחנו צעירים. למרבה הצער, לא ממש אכפת לנו מהסכנה לשבץ המוחי שיגיע רק בגיל 70".
לכן, לדבריה, "צריכים למנוע את התופעה מגיל ילדות, מבחינת מניעת השמנה, לחץ דם, סוכרת, פרפור פרוזדורים והפסקת העישון בהמשך. זה לא מספיק לקחת בגיל 60 תרופות נגד כולסטרול, כי המחלות גורמות נזקים בלתי הפיכים לכלי הדם. מניעת שבץ מוחי תהיה בעיקר דרך חינוך לשינוי אורח חיים וטיפול תרופתי מתאים".
במקרה של שבץ מוחי - כל שניה קובעת!
אחד הדברים החשובים ביותר בזמן שבץ, הוא מתן מענה מהיר ככל הניתן, בעקבות חלון זמן של כ-4.5 שעות בלבד להענקת טיפול מציל חיים או ממזער נזק מוחי. בכל דקה שעוברת מרגע האירוע, מתים 2 מיליון תאי מוח. לכן, חשוב מאוד להכיר את הסימנים המוקדמים- חולשה פתאומית של יד או רגל, חיוך עקום או לא סימטרי, גמגום פתאומי, כאב ראש חזק חריג, או איבוד ראיה בעין אחת.
"להבדיל מדום לב, שכואב מאוד ומוביל הזמנה של אמבולנס ישירות למחלקת טראומת לב, שבץ מוח לא כואב, ולכן הסימנים בדרך כלל פחות מדאיגים", אומרת רוזנצוייג. למרות ההתקדמות הטכנולוגיות והמקצועית בטיפול בשבץ המוחי, "יש פער גדול במתן מענה רפואי בין הפריפריה למרכז, עם לא מעט בתי חולים בפריפריה שאין בהם נוירולוג. יש חוסר גדול מצד המערכת של מומחים בתחום השבץ המוחי.
"למרבה הצער, במערכת הרפואה ציבורית, שהמדינה מרעיבה כבר 10 שנים, השיקום הוא הילד החורג שלה. כשחסרים מיליארדי שקלים למערכת הבריאות ולטיפולים מצילי חיים. מערכת השיקום היא האחרונה בתור לחיזוקה והיא אכן זקוקה לשיקום", אומרת רוזנצוייג. "יש מחסור ברופאי שיקום ובמומחים מתחומי מקצועות השיקום השונים, במרכזי שיקום בעיקר בפריפריה. לדעתי חייבים לחזק את מערכת הבריאות ולהזרים תקציבים לשיקום, ולא רק להצלת חיים, אלא גם לאיכות חיים".
רגע אחרי השבץ המוחי - זה הזמן להכיר את הזכויות ולדרוש אותן במלואן
לאדם שעבר שבץ מוחי יש זכויות רפואיות מהמדינה: החל מטיפולים, תרופות ושיקום, ובנוסף זכויות סוציאליות, כמו ביטוח לאומי ומס הכנסה. "כלומר, יש הרבה מאוד ממשקים ומערכות להתנהל מולם – שמגדילים את הסיכוי והסיכון 'ליפול בין הכיסאות'. כמות האנשים שלא ממשים את מלוא הזכויות, היא עצומה", אומרת רוזנצוייג.
בחלק גדול מהמקרים של שבץ מוחי, המטופל נפגע קוגניטיבית, או ביכולת התקשורת שלהם, מה שמעביר את המאבק לאחריות בני המשפחה. אם בן הזוג מבוגר ומתמודד עם מחלות בעצמו, הדרך למימוש הזכויות הופכת לקשה אף יותר.
המחסור במיטות שיקום והמחסור בתקציב אצל הקופות מביאים לכך שכ-50% מכלל נפגעי השבץ המוחי, בעיקר המבוגרים שבהם, נשלחים הביתה ללא שיקום. מטופלים רבים משתחררים לביתם לאחר תקופת שיקום קצרה ובטרם מימשו את הפוטנציאל השיקומי שלהם. "ואז הם הופכים לחולים יותר ועניים יותר. רבים מעלים במשקל, לחץ הדם עולה, והם נכנסים לסיכון לשבץ חוזר. זו קטסטרופה", אומרת רוזנצוייג.
ד"ר איתמר עופר, מנכ"ל חברת צבר רפואה, המעניקה שירותי שיקום באשפוז בית למטופלים הזכאים לשירות בכל רחבי המדינה, אומר כי "יש קבוצות גדולות של אנשים, בעיקר בפריפריה ובקרב אוכלוסיות מוחלשות, שלא מודעים לזכויותיהם ולא דורשים את השירותים שמגיעים להם על פי חוק. לפעמים זה נובע ממרחק גיאוגרפי לבית החולים השיקומי, או מחוסר הכרות עם המערכת. אדם כזה מוותר על איכות חיים שהיה יכול להגיע אליה, ונשאר עם תפקוד הרבה יותר נמוך. כל משפחה של אדם שעבר שבץ צריכה להבין, שמגיע לו טיפול אינטנסיבי של מספר שבועות – באשפוז או בטיפול בית, כאשר זמן ההתחלה הוא קריטי, ויש משמעות רבה להתחלה מהירה וחזקה ככל הניתן של השיקום".
מבט לעתיד- איך מנהלים את תהליך השיקום אחרי שבץ?
"חשוב להבין - אין שני מקרי שבץ מוחי דומים", אומרת רוזנצוייג. "הנזקים יכולים להיות בין הגעה למצב של חוסר תפקוד בכלל, ועד אנשים שחוזרים לתפקוד מלא. יש טווח רחב מאוד של השלכות".
"המשימה שלנו, בתור מערכת הבריאות", אומר ד"ר עופר, "היא להחזיר את המטופל כמה שיותר קרוב ומהר למצב בו היה טרום השבץ. האדם הוא שלם, ולא רק נתון צר של מידת יכולת לתפקד עם הרגל או היד. היו לו חיים מסוימים, אשר שונים מאדם לאדם, מבחינת משפחה, מקצוע, כמות הפיזיות במקצוע בו עסק. תפקידו של השיקום הוא להחזיר אותו לעצמו, ולא למושג גנרי של 'אדם בריא'. מדובר בקרב ומאבק להחזיר את האדם לקדמותו".
במקרים רבים, שיקום בית הוא האפשרות הטובה ביותר
"אחת המחשבות בכל העולם, וגם בישראל, הוא לנסות לקצר את זמן האשפוז", אומרת רוזנצוייג. כשמערכת הבריאות אינה מצליחה לתת את כל המענים על ידי מערכת המוסדית ובמקרים של נזק נוירולוגי מועט והשיקום אינו דורש התערבות רב מערכתית יש לשיקום בבית יתרון גם למטופל עצמו ויכול לחסוך ממנו את התנאים במוסדות השיקום והזיהומים הפוטנציאליים".
לדברי ד"ר עופר, "שבץ זו מחלה של מבוגרים ומבוגרים מאוד, אוכלוסייה שהגמישות שלה להכיל סביבה שהיא לא הטבעית שלה, היא מאוד ירודה. אדם מעל גיל 70, שמתאשפז בבית חולים, ללא קשר לסוג המחלה, יש לו סיכוי של 1 ל-4 דיליריום (בלבול קיצוני), רק משום ששמו אותו במקום זר ולא מוכר". ישנים מקרים בהן אין ברירה והמטופל מגיע למוסד שיקומי, "ואז כשהוא מגיע הביתה יש עוד פעם התדרדרות, משום שהוא צריך להתאקלם מחדש לסביבה".
על רקע נתונים אלו, החל בישראל בשנים האחרונות שירות של שיקום בית, המנוהל על ידי צוות רב-תחומי, הכולל אחות, רופא ושורה של בעלי מקצוע רלוונטיים כמו קלינאי תקשורת, פיזיותרפיסט, עובדת סוציאלית וכד', אשר מלווים את המטופל בזמן שהוא חי בביתו. "לדעתי", אומר ד"ר עופר, "אם מצליחים לעשות את השיקום בסביבה בה המטופל חש הכי בנוח, מבחינת מיטה, שירותים, משפחה וחברה, ואפילו תזונה - זה מוצר שיכול לתת שירות הרבה יותר טוב מבית חולים.
"למשל, אם יש למישהו חולשה ביד אחרי שבץ, לכאורה לא מדובר בבעיה קשה לשיקום - אבל ללמד אותו לחתוך סלט בבית החולים השיקומי, הוא דבר שונה לחלוטין מלימוד על לוח החיוך שלו, עם הסכין שלו, במטבח בו יחתוך את הסלט ב-20 השנים הקרובות. בדיוק לשם כך מגיע צוות שלם שמגיע הביתה, ורואה את האדם במצב החדש בבית שלו. התפקיד של הצוות הוא לראות מה המטופל צריך, ובמסגרת הזכויות לתת לו את המקסימום האפשרי להתקדם הכי מהר שאפשר בשיקום".
אחד היתרונות בשיקום בית, הוא האפשרות הנפתחת עבור אותם תושבי פריפריה ואוכלוסיות מוחלשות, שאחרת היו עשויים לוותר על הזכות שלהם לקבלת שיקום. "בבתי חולים שיקומיים, יש מצבים בהם אין מיטה פנויה, ואז האדם תקוע במחלקת האשפוז הראשונית, או אפילו הולך הביתה ומחכה, ללא טיפול כלל. שיקום בית, לעומת זאת, זמין בכל מקום בארץ, ובאופן מיידי - כשחולה מתקבל לאשפוז בית, למחרת נמצאת אצלו אחות ופיזיותרפיסט, ומתחילים בשיקום. אין המתנה בכלל", אומר ד"ר עופר.
האתגר המרכזי בשיקום בית, לדברי רוזנצוייג, הוא מדידת איכות ובקרה של יעילות השיקום, לצד הצורך בסינון מקצועי של המטופלים המתאימים לאשפוז במוסד שיקומי, או לשיקום בבית. לכן, יש צורך להגדיר מדדי איכות של השיקום שיבדקו הן ברמת התהליך, והן ברמת התוצאה.
ד"ר עופר אומר כי "צבר רפואה הוא ארגון בריאות, המגדיר את עצמו כבית חולים ללא קירות, ואנחנו נמדדים ומקבלים בקרה וביקורת בחפץ לב, כי אחרת אין איך להשתפר. בצבר רפואה עושים הרבה כדי למקד את 500 המקצוענים של צבר רפואה הפרוסים ברחבי הארץ, באמצעות מנהלים לכל תחום, ביקורים משותפים, חוות דעת של מטופלים. ברגע שיהיה תקן למדידה, זה יקדם את הענף.
"אנחנו קוראים לכל מי שעבר שבץ, ללחוץ לקבלת החלק של השיקום הנמרץ", מדגיש ד"ר עופר. "רגע אחרי השוק הראשוני של האירוע - עליכם להגיד 'אני רוצה שיקום נמרץ', בין אם במוסד שיקומי או בבית. העיקר שתקבלו את הזכויות המלאות. בכל בית חולים יש נציגים של כל קופה, והם היעד ללחצים של המשפחות והמטופלים – אפשר וצריך להגיד להם שיש שיקום בית".
חשיבות בני המשפחה הקרובים - המטפלים שנושאים בנטל היום-יומי
בני הזוג של החולה, או בני המשפחה הגרים איתו באותו בית, עומדים בפני מטלה פיזית, נפשית ורגשית קשה ומורכבת מאוד.
"במובן מסוים, המשפחה מאבדת את בן המשפחה שהיה לה. הוא הופך מעצמאי למטופל", אומרת רוזנצוייג. "המערכת הביתית, הזוגיות משתנה לחלוטין, ואין מי שרואה אותם מספיק. במדינות סקנדינביה, למשל, בן הזוג נחשב מטופל, ומקבל חופש להפוגה, כשמביאים מישהו שיטפל במקומו ושולחים אותו לחופשה של מספר ימים. בני המשפחה אלו שעושים את 'העבודה השחורה' עבור המדינה, כי בסופו של דבר, הם נמצאים שם ביום-יום, ואין מי שיטפל בהם. המחקרים מראים שהמטפלים בחולים כרוניים סובלים לאחר מכן מדיכאונות ומסיכוי גדול יותר למחלות בעצמם. הגיע הזמן שמדינת ישראל תסתכל גם על המטפלים במשפחה בתור זכאים לטיפול פסיכולוגי ותמיכה.
"אנחנו רואים את המשפחה בתור מי שנותן תמיכה לאדם, ולוקחים על עצמינו חלק מהאחריות של להיות שם עבורם. האחות זמינה לבני המשפחה 24 שעות, והמוקד המנהלתי זמין 12 שעות ביממה".
לדבריו, "העובדת הסוציאלית, למשל, מגיעה לבית עם שני כובעים: הראשון הוא לדון עם המשפחה והמטופל על הזכויות ואיך מנצלים אותן - רכב, חנייה, ביטוח לאומי. התפקיד השני הוא הרגשי - אם למשפחה קשה להכיל את האירוע, המטופל מתוסכל ודכאוני, תפקידה הוא לנסות לעזור בפן הזה".
המרכיבים שעלינו להכניס לתודעה: מניעה, זיהוי, שיקום ומימוש זכויות
"עמותת נאמן פועלת כבר יותר מ-20 שנה בסיוע וליווי של חולים ומשפחותים. אנחנו רוצים למנוע ככל שניתן את השבץ במוחי", אומרת רוזנצוייג, "להעלות את מודעות הציבור לתסמינים המוקדמים, ולצורך בהגעה מהירה לבית החולים ובאמבולנס. להשפיע על מקבלי ההחלטות במערכת הבריאות להשקיע בהקמת יחידות שבץ מוחי ייעודיות ברחבי הארץ ולהכשיר כוח אדם בתחום הטיפול ושיקום בחולי השבץ המוחי. כיום יש תכנית לאומית למניעת שבץ מוחי, עם תקציב ייעודי שללא כל ספק קידמה את הטיפול האקוטי בשבץ. עדיין, בעיקר לנוכח התחזיות לעלייה הצפויה במקרי השבץ בשנים הקרובות, "צריך להמשיך לפעול כדי מנוע, לטפל, ולשקם את הנפגעים. לפעמים חולי שבץ הם חולים רק 3 חודשים, אבל הופכים אחר-כך לנכים במשך 30 שנה. מישהו צריך להסתכל עליהם ועל בני משפחותיהם גם אחרי הטיפול הראשוני".
לפרטים נוספים, היכנסו>>
