מדברים מהשטח: עובדים, דיירים ובני משפחות במשען נותנים הצצה על הנעשה בבתי הדיור המוגן

התקופה האחרונה מאתגרת עבור כלל הישראלים, אך היא מהווה אתגר כפול ומכופל עבור עובדי בתי האבות, הדיירים המשתייכים לקבוצת סיכון ובני משפחותיהם המודאגים. השילוב של מחסור חריף בכוח אדם בעקבות כניסה לבידוד של חלק מהעובדים, דיירים סיעודיים הדורשים טיפול צמוד מסביב לשעון ודיירים ובני משפחותיהם הנאלצים להעביר את תקופת הסגר הרחק אחד מהשני - מציב את כל הגורמים בחזית המאבק במגפת הקורונה.

למרבה הצער, הכותרות האחרונות מספרות על קצב הידבקות גבוה בבתי דיור מוגן ברחבי הארץ, לרוב בעקבות מקרים חריגים כמו במשען באר שבע, שם - כפי שדווח בחברת החדשות - דיירת שהתאשפזה בבית חולים בתאריך 18 במרץ, הוחזרה כבר למחרת למשען, אך יממה אחת בבית החולים הספיקה בכדי להידבק בנגיף במהלך אשפוזה. למרבה הצער, המידע על הידבקותה הגיע רק שישה ימים לאחר מכן כאשר נציג מבית החולים התקשר לאחיינה ועדכן אותו כי דודתו אושפזה בחדר אחד עם חולת קורונה מאומתת. האחיין גילה אחריות והודיע מייד למשען, אך ששת הימים היו קריטיים, שכן במהלכם היא נשאה את הנגיף מבלי שאיש ידע על כך. לאחר מספר ימים נפטרה הדיירת.

אך לצד המקרים הקשים, ישנם גם סיפורי החלמה מעוררי תקווה ואופטימיות. לאחרונה התקבלו חדשות טובות, כאשר דייר המחלקה הסיעודית של משען באר שבע בן 90, שאושפז לאחר שהתגלה כחולה בנגיף, התאושש והחלים, ומשפחתו החליטה להחזירו לדיור המוגן הסיעודי, במה שמהווה הבעת אמון מלאה כלפי משען והצוות המטפל.

מעבר לכך, על פי תוצאות הבדיקות שנערכו ב-13.4 ל-220 דיירים ואנשי הצוות במשען באר שבע, נראה כי הושגה השתלטות מלאה על המקום מבחינת התמודדות עם הנגיף, וההתפרצות שהייתה בגל הראשון דוכאה כליל. הודות לצעדי הבידוד המחמירים בהם נקטה הנהלת משען על פי הנחיית רופא הרשת ד"ר גינצבורג, רק 3 מבין 220 הנבדקים נמצאו חיוביים.

שוחחנו עם עובדים, דיירים ובני משפחותיהם על המצב המורכב, העבודה החיונית היום-יומית, המאמצים והיוזמות של הרשת, והדרישה הבלתי פוסקת מגורמי הממשל לביצוע גורף של בדיקות וקבלת התוצאות בדחיפות.

לא עובדים בזום - בבתי הדיור המוגן עובדים עם הידיים, הלב והנשמה

ויקי אמיר, מנהלת שירותים חברתיים ב'משען חולון', מספרת כי "אני עובדת כבר 25 שנים במשען, ומיותר להגיד שלעולם לא היתה לנו תקופה כזו בלתי צפויה ומאתגרת". אמיר מספרת כי "מניעת ההתקהלות נעשתה הרבה לפני ההנחיות הרשמיות ממשרד הבריאות. ביטלנו את מסיבת פורים שהיתה מתוכננת ל-10 במרץ, סגרנו את המכללה, הקפיטריה, חוגים וכל מקור להתקהלות".

בהמשך, מספרת אמיר, "החמרנו את המגבלות עם סגירת חדר האוכל משום שהבנו שאי אפשר להפריד בין הדיירים. התחלנו לחלק חמגשיות עד הדלת, יום-יום. מדובר באתגר גדול, שעובדות חדר אחרי חדר האוכל אינן יכולות לבצע לבד, כך שכל הצוות, כולל מנהל המתחם, אמהות הבית, אחיות ועד רכזת תרבות, התגייסנו למשימה וחילקנו מאות ארוחות לחדרים בכל יום".

ברגע שיצאו הנחיות הריחוק החברתי, מספרת אמיר, היה לעובדים קושי עם משפחות הדיירים, משום שהרשת לא אפשרה ביקורים. "זה היה מאוד קשה ומובן ומצד המשפחות, אבל זו היתה ההנחיה ואנשים הפנימו", מספרת אמיר.

עם חלוף הימים, צוות העובדים קיבל על עצמו תפקידים חדשים ומאתגרים. "דיירים החלו להזמין משלוחי מזון, אבל הרשת לא מאפשרת כניסה של שליחים, אז כל הצוות, מהמנהל ועד המנקה, מביאים את המשלוחים עד לדלת. גם אם המשפחות באות ומביאות תרופות או מזון, אנחנו לוקחים מהשער ומביאים עד פתח הדירה", אומרת אמיר. בנוסף, הרשת אסרה על מטפלות זרות לצאת לקניות ולימי חופש, "כאשר המשמעות היא שהצוות צריך לצאת ולבצע את המשימות האלו במקומן".

החדשות ששברו את גב הגמל הגיעו דווקא מכיוון הביטוח הלאומי, עם התגלות חולים ראשונים בקורונה במתחם. "ברגע שהתגלו שתי דיירות חולות, ולמרות שתוך שעה הוצאנו אותן מהמתחם לבידוד, ביטוח לאומי נתן הוראה להוציא את המטפלות שהדיירים זכאים להן", מספרת אמיר. "מדובר על קרוב ל-150 מטפלות שהן מוגדרות כחיוניות לשעת חירום, שאף החזיקו ברישיון לעבוד בזמן הסגר, אבל הפסיקו את עבודתן בעקבות ההוראה מלמעלה. מנכ"ל משען ניהל מלחמה קשה עד שהצליח לבטל את רוע הגזרה. לקח להן רק שעה לצאת, אבל שבוע של מאמצים גדולים כדי להחזיר אותן לעבודה". במהלך אותו שבוע, אומרת אמיר, "נכנסנו כולנו בנעליהן של המטפלות".

למרבה השמחה, אמיר מספרת שהדיירים מעודדים את צוות העובדים ומביעים תודה. "הזמנו חוברות סודוקו, תשבצים ומנדלות וצמר לסריגה - כדי שיוכלו להעביר את הזמן", מספרת אמיר.

בנוסף, "יצרנו קבוצות וואטסאפ של בני המשפחה לפי הבניינים במתחם, ואנחנו מעדכנים באופן כמעט יום-יומי בנושא הקורונה. גם הדיירים מקבלים עדכון על הדלת בכל יום", מספרת אמיר. "חלק מבני המשפחה שולח הודעות ומבקש עדכונים גם בשעות חריגות, ואנחנו דואגים לתת מענה ותשובות".

"לשמחתנו, בימים האחרונים התחלנו לקבל תודות בקבוצות ובהודעות, הם מרגישים את המאמצים והמלחמה ומה שאנחנו עושים בשביל הדיירים. הם מבינים וסומכים עלינו", משתפת אמיר.

בעקבות לחץ גדול של משען על משרד הבריאות לביצוע בדיקות בקרב הדיירים והעובדים, בשבוע האחרון הגיעו גורמים רפואיים לעשות בדיקות. "כל העובדים פה פועלים עם מיגון מלא, יש לנו מספיק מסכות וכפפות. זו הדרך היחידה לשמור על הדיירים", מספרת אמיר. "יש אווירה של 'אנחנו סומכים עליכם' אצל הדיירים. הציענו לדיירים לחזור הביתה או לעבור לבני משפחה, והרוב המוחלט בחר להישאר, כי הם מרגישים שזה הבית שלהם, הם מקבלים כאן הכל ומפנקים אותם גם בזמן משבר".

"למרות הצוות המצומצם שנשאר, טיפלו בנו במסירות גדולה"

רוז ויוסף דגן, זוג דיירים המתגוררים ב-'משען באר שבע' כ-6 שנים, מספרים כי "באנו למשען באר שבע כדי לא להיות נטל על שתי הבנות שלנו, וכל עוד אנחנו צלולים ועצמאיים, רצינו לקבל את ההחלטות שלנו. בגיל 78 החלטנו לעבור ולהיות פעילים כל עוד אנחנו יכולים", אומרת רוז, אחות מוסמכת בגמלאות.

רוז מספרת כי "המקום מדהים ויפה, לקחנו שתי דירות עם שתי מרפסות פורחות כמו שאף מרפסת לא פורחת". מבחינת פעילות, "יש במקום שפע פעילויות, החל מפעילויות ספורט פעמיים-שלוש ביום כמו פילאטיס, התעמלות ויוגה. הלוואי על כל הילדים שלי פעילות כזו. כך שמבחינת ספורט אנחנו מכוסים. יש לנו גינה מאוד מטופחת ויפה, שאנחנו יכולים לרדת אליה ולעשות הליכה בלי לצאת מהמתחם", מספרת רוז. "כל ערב יש פעילות תרבותית כמו קונצרט, הרצאה, הופעה. מנהל התרבות מתייעץ איתנו לפני ואחרי הפעילות, הדיירים משפיעים על התכנית האמנותית".

 כאשר נודע על מקרים ראשונים של קורונה בישראל, הנהלת המתחם הורתה לדיירים שלא לצאת ממנו. "לא נכנסנו לבידוד, אבל ביקשו להישאר במתחם עצמו", אומרת רוז. בהמשך, "לרוע המזל התגלתה חולה במחלקה הסיעודית, שהיא נפרדת לחלוטין ממחלקת העצמאיים. באותו רגע הוציאו אותה, חלק גדול מהצוות נכנס לבידוד בעצמו וגם אנחנו היינו בבידוד שבועיים. למרות הצוות המצומצם, קיבלנו שלוש ארוחות ביום עד הדלת, סיפקו לנו את התרופות ושאלו תמיד אם צריך משהו נוסף", מספרת רוז. כשהמטפלות מטעם ביטוח לאומי הפסיקו להגיע, רוז מספרת שהצוות הגיע לשאול מי מהעצמאיים זקוק לעזרה, ועזר בכל מה שצריך, לרבות מקלחות. "הצוות כולו חווה טראומה ובכל זאת הם המשיכו לטפל בנו במסירות, גם כשהם היו מעט".

בימים האחרונים, הצוות התחיל להוציא דיירים באופן מבוקר, "בכל פעם דייר אחד יוצא לגינה במעלית, וכשהוא חוזר, קוראים לדייר אחר לצאת", אומרת רוז. "זה מה שהכי קשה לנו, לא לצאת לגינה. הייתי רוצה שנגיע למצב בו מיטבי הלכת יוכלו לצאת בכל שעה כדי להפעיל את הגוף ולשמור על הבריאות".

"יש לאמא שלי אופציה מדהימה למגורים בחוץ, והיא לא מוכנה לעזוב את משען"

אריאלה לייבל-טאוב, בתה של דיירת במשען באר שבע, מספרת כי "אמא שלי הגיעה למשען מבחירה שלה. אני אפילו יכולה להגיד שאני התנגדתי, כי גרנו צמוד אחת לשניה. זו השנה הרביעית שלה במקום והיא מאוד מרוצה. בתור אחות לשעבר בסורוקה, היא מצאה את מקומה במשען כי יש שם הרבה אנשי צוות רפואי בגמלאות. יש לי גם דודה שהיא שכנה שלה וגיס של אמא שלי גר שם - הם היו אלו ששכנעו אותה להגיע והיא מאוד מרוצה ופעילה, משתתפת בחוגים, מבלה בקפיטריה".

הדבר שהכי חסר לבני המשפחה ולאמא שלה, באופן טבעי, הוא המפגש עם המשפחה. "כמו כל הישראלים, אנחנו צריכים להימנע ממפגש עם אמא שלי. אנחנו 3 בנות, ויחד עם הנכדים היינו מבקרים אותה פעמיים-שלוש ביום, כך שמה שחסר לה היום זה המשפחה. היא עטפה אותנו כל החיים ואנחנו עוטפים אותה באהבה היום".

מבחינת הצוות במשען, "אין לי אחים ואחיות בצוות וזו לא המשפחה שלי, אבל אני מעריכה את כל העשייה האינסופית, ואמא מעריכה אותה. אין לי מילים שיכולות לתאר את גודל הנתינה ואכפתיות שלהם. לייבל-טאוב מספרת כי אמא שלה מתקשרת כדי להגיד שמביאים יותר מידי אוכל, "וגם אנחנו ממשיכים לבשל ולשלוח. והכי חשוב עבורי - היא אמרה שזה המקום שלה והיא מרגישה שדואגים לה".

מה שמפריע ללייבל-טאוב הוא ההפגנות שהיו של כמה משפחות מול שערי משען. "לאמא שלי יש מרפסת מול הכניסה, ובכל פעם שהיתה תסיסה, היא רואה את זה, נכנסת ללחץ ומתקשרת לשאול למה הם שם. מצער אותי לראות שיש בעיה בכל בתי האבות, אבל בתקשורת מדברים על משען".

היא מספרת כי אמא שלה חוששת לצאת לגינה בעקבות הבהלה מההפגנות והרעש התקשורתי. "זה לא טוב להכניס פחדים באנשים, בטח לא בגיל הזה", לדבריה. היא מודעת לטרגדיה שארעה במחלקה הסיעודית, "אבל כרגע אנחנו במלחמה משותפת נגד הנגיף, ולא יעזור להיכנס למלחמות נוספות".

בימים אלו לייבל-טאוב מייצגת כמה משפחות בפעילות לטובת הדיירים והמקום. "המטרה שלנו כבני משפחה, בשיתוף פעולה עם ההנהלה, היא לחזור פחות או יותר לשגרה, עם הנהלים המתאימים וציוד מגן ראוי, כמובן". לייבל-טאוב אומרת כי " מבחינתנו יש נתינה בלתי פוסקת של כל הצוות. צריך לקחת בחשבון שביום אחד יצאו 21 אנשי צוות לבידוד, ושגם הם נמצאים במצב נפשי לא פשוט. מדובר באנשים שזה מפעל חיים שלהם. האוכלוסייה, בעיקר הקשישים, הם כמו הורים שלהם. אמא שלי היתה אחות, הרבה מהדיירים והדיירות, שהיו אחים, אחיות, רופאים ורופאות - הם חברים של אנשי הצוות".

"אני יודעת אישית שראש העיר רוביק דנילוביץ' עושה יום ולילה עבור העיר, ולא מחפש חשיפה תקשורתית", אומרת לייבל-טאוב, המשבחת גם את עובדי הרווחה, "שמגיעים בכל יום לקחת רשימות ולבצע משימות עבור הדיירים".

לייבל-טאוב מסכמת ואומרת כי "בסך הכל אנחנו רוצים לחזור לשגרה שפויה פחות או יותר, והתקשורת השלילית לא עוזרת לכך. היינו רוצים להראות את הדברים הטובים של החיים במשען, כי יש הרבה מאוד דברים טובים. עובדה שהדיירים לא רוצים לצאת משם- יש לאמא שלי אפשרות מדהימה לגור בחוץ, והיא רוצה להישאר".