החיים בצבע
האמנית הבינלאומית איריס עשת כהן חולמת בצבעים. כשהגיע הקורונה פתאום התחילה לצייר דווקא בלבן. כבת למשפחת אמנים היא מצאה את המכחול שלה מהרגע שנולדה ועכשיו עבודות שלה תלויות אצל אנשים בבית לצד פיקאסו וג׳קסון פולוק
כשנכנסים לגלריה של האמנית איריס עשת כהן בנמל יפו העין מסתחררת ברגע. כחול, אדום, צהוב, ירוק. צבעים ועוד צבעים. ציורי ענק על קנבס, יצירות קרמיקה. הכל כמו מתפוצץ עליך בשנייה הראשונה במערבולת חגיגית, ורגע אחד אחר כך מגיעה הרגיעה. הרמוניה. שלווה.
עשת כהן חושבת בצבעים, חולמת בצבעים כשהיא ישנה, נרגעת עם צבעים, היא מסבירה בסטודיו הרחב שלה בתל אביב. "יש תיאוריות שלמות על איך כל צבע שאנחנו לובשים משפיע עלינו, צבעים של מאכלים. כל צבע מעורר בנו משהו".
וכמו כל דבר בתקופה האחרונה, החיים היו בצבע ואז הגיעה הקורונה. "ופתאום הרגשתי שהצבעים נעלמו מהחיים", היא מספרת ועוברת בין היצירות החדשות. "בהתחלה היינו בשוק, סגרו אותנו בבתים ולא ידענו לאן זה הולך עם כל הפחד שמכניסים בנו בטלוויזיה. ואת ישר רואה את זה בציור. התחלתי עם סדרה שהיא רק לבנה, מלאת פיתולים. הלבן מדבר. הצבע כמו יוצא דווקא בגלל שאין צבעים. הלבן כמו מתחיל את העולם מחדש, לא היה שום דבר לפני".
ולצד הטוויסט בעבודות קרה דבר נוסף. עשת כהן התאהבה עוד יותר במה שהיא עושה. "כי לא משנה מה המצב ואיך העולם יתהפך, ליצור תמיד אפשר. מה שמעניין אותי זה מה שיוצא מהבטן. אמנים חייבים לפעול בכל מצב. לא משנה איפה תשימי אותנו, תמיד נמציא את עצמנו מחדש, ותמיד אפשר ליצור מהכל. והקורונה זאת תקופה שבה באמת אפשר להבין למי יש את היצר האמנותי".
ככל שהעמיקו ימי הסגר, היצר האמנותי גבר ועמו גם הגעגועים למרחבים הפתוחים שמשתקפים ביצירות שלה. וכך נולדה סדרה חדשה. "לקחתי מלא מפות מכל העולם שעליהן ציירתי, כי כל העולם התחבר לאחד בתקופה הזאת, וציירתי את הגעגועים שלי לכל המדינות שאני מציירת ומציגה בהן. לניו יורק, ליוון, לפריז ועוד מקומות. המשמעות של 'כולנו רקמה אנושית אחת' נעשתה חזקה יותר מתמיד".
לאט לאט גם הצבעים התחילו לחזור, מעט כחול ומעט אדום. "אין ברירה", היא מחייכת. "כולנו התרגלנו למצב החדש, והבנתי שהצבעים יצטרכו לחזור. לכל אחד מאתנו יש תקופות פחות טובות, טראומות שהוא סוחב איתו. באחת התקופות הקשות שהיו לי הצבעים החזירו אותי לחיים. יום אחד ירדתי החוצה לגינה וראיתי פתאום את הכלניות והרקפות, ואמרתי לעצמי 'וואו, יש צבע בחיים'. זה עוזר יותר מכל פסיכולוג וכל כדורי הרגעה. אתה לא חייב להיות אמן או ליצור, פשוט להסתכל על הצבעים זה מחלחל פנימה".
משהו בצבעים האלה מרחיב את הלב מיד, ומשקף את האישיות של עשת כהן. אולי זה טבעי למי שגדלה במשפחה של אמנים. אביה הוא הצלם מולה עשת, מאבות צילום האופנה בישראל, שמול המצלמה שלו כבר בסיקסטיז התייצבו הנשים היפות בישראל. מקארן דונסקי, חלי גולדנברג, עפרה חזה, רונית יודקביץ ועד שלי גפני, את כולן תיעד בצילומים עוצמתיים שהופיעו גם בשערי "לאשה" ו"העולם הזה". אמא היא הציירת דליה עשת. וגם בנה ניב מצא את עצמו בתחום, פחות או יותר, כבעל סוכנות לייצוג יוצרים ואמנים.
"הבן הצעיר בנצוק מבלה הרבה בגלישה בים כאילו יצא מאחד הציורים שלי, רז הבכור בעולם העסקים וזוג נכדים תאומים שמקבלים חינוך לאמנות מגיל צעיר. דור רביעי למשפחה של אמנים. ומי שמנצח על כל התזמורת הוא יוסי, איש עסקים, שותפי לחיים מעל 30 שנה".
"נולדתי עם מכחול ביד אחת, ומצלמה של אבא ביד השניה. זה משהו שנכנס לך ב-DNA, כמו שאומרים על משפחת בנאי שכל המשפחה נולדים עם זה. יש משהו שכנראה עובר לילדים של אמנים. זה מטפטף. כל אחד יכול לקחת את זה למקום אחר, אבל תמיד יצרתי".
איך היה לעבוד עם מולה?
"זה לא היה קל בכלל. אני גם לא ממליצה על עסקים משפחתיים. אבל זה היה שיעור לחיים, כי כשלומדים מהטובים ביותר אז זה גם מחלחל ואת לומדת. עבדנו כל המשפחה ביחד, זה לא פשוט אבל תמיד ידעתי למצוא את הנישה שלי. הייתי יותר בקטע האמנותי ופחות בעסקי, בחרתי להיות בצד וליצור בשקט".
היו הקלות כי את הבת שלו?
"ממש לא, אפילו היה יותר קשה, כי הדרישות היו ממש גדולות. לא היה לי הרבה מה לחשוב בהתחלה, 'סעי לפריז, תלמדי איפור כי צריך מאפרת לעסק המשפחתי'. נסעתי כי מאוד אהבתי את זה, והיה גם ברור במשפחה שכל אחד נותן את מה שהוא טוב בו. היו מקרים שהייתי עובדת על איפור שעות והופ, בבת אחת הוא אומר 'תורידי הכל, תעשי מהתחלה'. פעם איפרנו את עופרה חזה שעות, איפור בסגנון יפני. ופתאום - 'תורידי הכל! מהתחלה'. בסוף יצאה תמונה איקונית".
קשוח.
"נכון, אבל למרות שזה היה קשה, ככה למדתי את החשיבות של דייקנות. הוא היה מוריד את המשקפיים, מסתכל קרוב קרוב 'פה הקו לא ישר, רואים פה קמט'. הפדנטיות הייתה מאוד בולטת והיו הרבה מאוד דרישות וזה נהדר כי היום אני דורשת מעצמי ויודעת להוציא מעצמי. אני יכולה לצייר ציור חודשים ובוקר אחד להגיע לסטודיו ולשפוך על הכל צבע אחד אחר וזהו, אין יותר את הציור הזה. ומתחילה מהתחלה עד שאני מרגישה בבטן שזה נכון".
עם השנים, למעשה, העבירה את האיפור לקנבס ולקרמיקה. "בהתחלה קראתי לזה ׳כלים מאופרים׳". אחר כך פתחה את הסטודיו שלה בתל ברוך, ובשנה האחרונה פתחה את הגלריה ביפו. הגלריה מול הים המקום המתאים ביותר לאווירה שהיא יוצרת.
עשת כהן עובדת גם עם גלריה בארצות הברית, Blue Gallery, והציגה שם בתערוכות יחיד וגם באירופה וזוכה להצלחה בינלאומית. ב-2017 הציגה באחת מתערוכות הלוויין בביאנלה בוונציה. ציורים שלה נמכרים במכירות פומביות בעשרות אלפי דולרים.
גאווה ישראלית
"זאת גאווה גדולה בשבילי שאנשים מעריכים ומוכנים להשקיע הון בציורים שלי", היא אומרת בחיוך. "היום גם לנו יש מקום, לאמנים בני זמננו, ואני מקבלת פידבקים מלקוחות שמספרים שהם תולים את הציור שלי ליד ג׳קסון פולוק, פיקאסו, וזאת מחמאה מאוד גדולה, הציירים שאני מקבלת מהם הכי הרבה השראה".
כמו הציורים שלהם, כל אחד יכול לדמיין משהו אחר בים הצבע שנשפך על הקנבס של עשת כהן. בסדרה Colors of Life למשל, היא מסבירה, השכבות של הצבע הן כמו השכבות של החיים. "בכל יום יש שכבה אחרת, כל תקופה היא שכבה חדשה בצבע אחר. לפעמים אנחנו קמים בבוקר ויש לנו ורוד בעיניים ולפעמים שחור. לפעמים יש כחול וכל הצבעים האלה יוצרים משהו שלם ביחד".
"הציור הגדול הראשון שמכרתי", היא נזכרת, "היה לזוג אמריקאים יפים בני קרוב ל-90. הם נכנסו לגלריה, נעמדו, והאישה התחילה פשוט לבכות. מה זה לבכות, רצתי להביא לה מים, להרגיע אותה. ואז היא אומרת לי 'את לא מאמינה, הציור הזה פשוט מזכיר לי את כל תקופת החיים מהשואה ועד היום. אני רואה שם את הכל. אני רואה את המשפחה שלי, אני רואה את האופטימיות'. שמחתי לראות מה זה באמת עושה לאנשים".
עשת כהן אוהבת את הים, זה ניכר בציורים וגם בתהליך העבודה, היא נוסעת ברחבי העולם ומחפשת שקיעות וזריחות, מציירת גם בפלורידה ביוון וגם בפריז. כשייפתחו שוב השמיים היא חולמת לא רק לטוס ולפרוס קנבס מול הים ביוון, אלא גם לפגוש שוב את התיירים בגלריה ביפו. "תמיד הרגשתי שם כמו בחו״ל, כמות אדירה של תיירים הייתה מגיעה, והים שם מספק אין סוף השראה".
בזמן הזה הייתה אמורה להציג בניו יורק. "אם התבאסתי? לא, ברגע שיש איתי את הצבעים שלי, אני רואה את הדברים הטובים. במיוחד עכשיו באביב כשיש את כל הצבעים ויש כל כך הרבה פרחים. כאמנית הרבה דברים נשברים בדרך, את יכולה לעבוד שבועות על כלים ושמה אותם בתנור, ופתאום משהו משתבש עם החשמל וכל הכלים מתפוצצים, זה חלק מהחיים. חייבים לקבל גם את הדברים האלה".
לפני הקורונה, היא מספרת, הייתה נוסעת למיאמי פעם בשנה להציג את העבודות שלה "יש שם משהו מאוד מוזר, הזריחה היא בים, אז כשאני מציירת אני מרגישה שהכל הפוך. כאן בארץ אני לפעמים מזמינה משאית קטנה ולוקחת בדים ענקיים, בגודל שלושה מטר, נוסעת לצייר בים. פעם ציירתי בים ופתאום התחילה רוח, והקנבס הפך להיות כמו מפרש ופשוט נעלם. עד היום אין לי מושג איפה הוא".
עשת כהן מתעדת את החוויות האומנתיות שהיא אוספת במשך השנים בארט בלוג. "האמנות הכרחית לנפש ולנשמה של האמן והצופה", היא מחייכת ומסכמת.
צילומים: יגאל הררי, איריס עשת כהן