בין יוסי אלפנט למאיר אריאל

עוד מעט יציינו עשור למותו של יוסי אלפנט. הרבה חברים טובים יופיעו בערב לזכרו; חלק מהם, כמו אהוד בנאי והחברים של נטשה, חייבים לו אחדים מהרגעים המרגשים ביותר שחוו בקריירה שלהם. ההכנסות מהמופע, כמו גם הדיסק שעשוי להיות מוקלט באותו ערב, יועברו למשפחה. כן, בארץ לא חשוב כמה גדול אתה ואיזו השפעה היתה לך על התפתחות המוזיקה - לחיות מזה, אי אפשר.
גם לי יש יום זיכרון פרטי ליוסי. שניים. האחד יחול בעוד כשנה ומשהו ויציין עשרים שנה ללילה בו הייתי עימו באולפן, צופה בהקלטה של "סדר יום" המופתי. יוסי, שרק שבוע לפני זה בא אלי לראשונה, פרש בפני את משנת הרוק שלו: ללכת בדרכם של לו ריד, ובעיקר ג'ון קייל, לחיות חיים של רוק אנד רול לפי הספר, כולל הכל. בלילה באולפן, הוא היה אחר; הצדדים הניהיליסטיים שכה הקפיד לטפח נעלמו ואת מקומם תפסה אישיות קפדנית ופרפקציוניסטית. כל קטע, כל נגיעה בגיטרה, הוקלטו רק אחרי שהיו מושלמים בעיניו. חזיתי בלידתו של מפיק גאון ויצירתי, לא ראיתי בארץ הרבה כמותו, אבל לקח לו כמעט עשור עד שהוא הוכר ככזה בזכות אהוד בנאי ו"הפליטים", בה היה חבר ואותם גם הפיק. הזיכרון השני מיוסי בא מספר שנים אחר כך: בסוף שנות ה-80, איפשר לי המקומון "תל אביב" לכתוב טור אישי בשם "הכורסה", ובטור הראשון שאלתי לאן נעלם יוסי אלפנט.
יוסי תפס אותי כמה לילות מאוחר יותר באוזן השלישית ואמר לי: אני כאן, חזרתי. השנים בהן חווה את החלק הרע של הרוק עברו. הוא אפילו פגש את ג'ון קייל ונדהם לראות, שכמו לו ריד, עבר אף הוא לחיות חיי משפחה ויצירה נקיים. יוסי היה מוכן לעבודה. הוא ביסס את מעמדו כמפיק לא שיגרתי ובעל תפיסת רוק נדירה בארץ. כל הופעה הדגימה פעם נוספת את כשרון הנגינה שלו. רק הדרך בה זז והחזיק את הגיטרה היו רחוקות מרחק שנות אור מהעמדת הלהקות הצבאיות שחלחלה לרוק הישראלי לדורותיו. כפוף, שוקד על הגיטרה כמו בתפילה ואחוז תזזית, כך אני זוכר אותו עם קטעי הסולו שנראו כמו התפרצות וולקנית. בהיסטוריה הרגועה מדי של הרוק הישראלי, יוסי הוא כנראה הדמות הססגונית והטראגית ביותר - המחווה הזו מגיעה לו ולזכרו.

תעודת הבגרות של מאיר אריאל

בדרך כלל, מחוות של אנשי קהילת המוזיקה לחברים שהלכו לעולמם היא ריטואל לא תמיד ישר וכן, מעין תעשיית מוות מאורגנת מדי. בעולם הגדול, המחוות הללו הן לעיתים יותר הזדמנות ליוצרים משוללי כשרון להיבנות מהערצה לאמן המת. אלא שלתעשייה הזו בהקשרה הישראלי יש, לדעתי, נדבך חשוב המעיד על תפיסה נכונה של הרוק כחלק מהיסטוריה תרבותית שאנו מגרדים בעמל רב, נוכח קהל אדיש לעיתים, תקשורת צינית ותעשיה חסרת מעוף אמיתי. אולי יוסי אלפנט וענבל פרלמוטר, קורבן רונקרול טראגי נוסף, לא היו מושרשים מספיק בתודעה והדרך הטובה ביותר להתוודע ליצירה שלהם היא דרך החברים שזוכרים אותם. המקרה של מאיר אריאל שונה; אם אלפנט היה איש של התפרצויות מוזיקליות, אריאל היה איש של התפרצויות לשוניות - אמן של מילים שהמוזיקה עטפה באהבה, אבל היתה לעיתים מיותרת, כי הדיקציה ההגשה והקול המיוחד, היו מוזיקליים בפני עצמם.
אריאל היה טרובדור שפעל בצמוד לאושיות הפופ והרוק הגדולות. הוא היה רחוק מלהיות אלמוני. למרות זאת הוא חש מקופח מאותה סיבה המונעת מכל מוזיקאי ישראלי שלא נטוע ממש במרכז לראות, למרות פרסומו, ברכה כלכלית בעמלו. מותו בטרם עת, אחרי שנים לא קלות והסתבכויות מיותרות בראיונות מטופשים, הותיר את מעריציו הרבים כמהים לחומרים נוספים שהקליט, ומשום כך התעשיה סביבו, שמתפתחת עכשיו - שנתיים אחרי מותו - היא מעין תעודת בגרות מסוימת למגמה הזו של תיעוד והכרה בחשיבות שיש לתרבות שאנו מפתחים בארץ.

תעשיית מוזיקה? נדמה לכם

אני נמנה על מעריכיו, אך לא על מעריציו של אריאל; אני גם לא אוהב באופן מיוחד את סצינת הרוק הישראלית. למעשה, מזל שיש לי רק עשר אצבעות, כי זה בדיוק מספיק לי כדי למנות את מספר המוזיקאים והמוזיקאיות שאני מעריך. אבל אני כן מעריך את האנשים האלה כולם, שפועלים בתנאים בלתי אפשריים לנוכח קהל אדיש המסתפק בהאזנה לתחנות רדיו מוגבלות מאוד; תעשיית זיופים מגעילה ופושעת שפוגעת בסיכוי לחיות ממוזיקה; ותעשיית מוזיקה שמעדיפה, אף היא - מחשש מתמיד לגורלה הכלכלי - להמר רק על בטוח. האנשים הללו לא מצליחים להחזיק מעמד. מי שקשוב רק לרדיו, טלוויזיה ואינטרנט יכול לטעות ולחשוב שמדובר כאן בעולם מוזיקלי תוסס ומשגשג, אלא שזו תעשייה מדומה שהכל נהנים בה, למעט האמן עצמו.
לכן הגענו היום למצב שאפשר לשווק מוסיקה רק אם היא עטופה באריזה נאה ומפתה. קוראים לה פסטיבלים - בריזה, צמח, בראשית, שנטיפי, חופש רוק ואהבה בניצנים. קחו מהם את מרכזי הטיפול, אוהלי הרפלקסולוגיה והשיאצו, ואין להופעות הרוק תקומה משל עצמן. זה עצוב, אבל זו כנראה הדרך. יוסי אלפנט היה איש של חולצות שחורות, מכנסי עור ומועדונים דחוסים ומעושנים. ספק אם היה עושה את הדרך שעשו פורטיס וסחרוף מהמועדונים לשדות ולמופעים בטבע. מאיר אריאל היה משתלב בהם בהנאה; אולי גם ענבל פרלמוטר. בינתיים לא נותר לנו אלא להאזין למורשתם ולתהות איך היו פועלים היום.

להזיז את העגלה

הקופסה של אריאל היא ירושה נאה למי שלא הכיר. למעריצים שיקנו כל דבר שהקליט, היא חלק ממגמה עולמית שלא תיפסק לעולם. אם מישהו תוהה לעיתים איזה תוקף יש לקופסאות האלו, כדאי שיסתובב בחנויות תקליטים בעולם ויראה איזו תעשיה ענקית היא תעשיית הקופסאות. מי למשל יקנה היום ארבעה דיסקים שמסכמים את פעילותה של באפלו ספרינגפילד, שהיתה קיימת בסך הכל מספר שנים באמצע שנות ה-60?
האמת, יש בארץ מספר משוגעים לדבר, שעבורם ההזדמנות לשמוע את ניל יאנג וסטיבן סטילס, גם במונו וגם בסטריאו (חלק אינטגרלי מהקופסה), היא בבחינת נכס שחייב להיות בבית. במציאות הישראלית, בה קופסאות הן מצרך נדיר, ההזדמנות לרכוש מוצר מוקפד וערוך היטב היא בהחלט קפיצת מדרגה. אז אנשים, אל תפחדו מהקופסאות, הן יכולות לא רק לפאר את המדף, אלא להזיז את העגלה התקועה הזו למקומות קצת יותר מוחשיים, עבור אותם אלו שמתאמצים לשווא לעשות כאן משהו.