הנסיכה ההודית שלי / שוש גבאי

הנסיכה ההודית שלי בוכה. נזם הזהב המחבר בין אפה לאוזנה רוטט. אישוניה מתרחבים והדמעות מתגלגלות על לחייה השחומות ונושרות כבדות. הן מציפות את רצפת הקולנוע המשופעת. סל הפלסטיק עם הפירות והפיצוחים המונח ליד רגליה של אמא שט באין מפריע בתוך האגם ומתנגש בסלה השמנמן של דודה מדלן. נעלי הלכה השחורות שלי מתרטבות עד לסוף הקו של הגרבים הלבנות. אבל למי איכפת כשהנסיכה בוכה.
הנסיכה משתרעת על מיטתה בסארי זהב כתום וקוראת מכתב. כן, הוא אהב אותה מרחוק, הוא צפה בה מאחורי העצים, ראה את עיניה האדומות שחפשו לשווא את אהובן. היא אינה מכירה אותו, אבל הוא מכיר אותה. האם תיאות להפגש איתו? תגידי 'כן', נסיכה, זועק הקהל ומבקש לשים קץ לסבלו. עד שסוף סוף יש נסיכה שחומה אחת בבגדי פאר, משהו טוב חייב לקרות לה. "אם תסתכלי מהחלון שלך תראי אותי. אני מחכה לך למטה", הוא כותב לה. הנסיכה מהססת, אבל נעתרת לתחינת הקהל. היא מנגבת את דמעותיה, ורצפת האולם מתייבשת. היא ניגשת לחלון ורואה אותו מגיח מאחורי העץ עם אקורדיון ושפם. הוא מזיז את שפתיו, וקולו הנוגה של זמר הפלייבק, מוחמד ראפי, ממלא את חלל האולם.
והנה יוצאת אליו שירתה של האלוהית, לטה מנגשקר, וכבר שני הזמרים הותיקים, במיומנות שפיתחו בדואטים ששרו באלפי סרטים, שלובים אחד בשני בשיר ענוג. אך אבוי, הנסיכה, שפתיה החתומות מסרבות להיפתח ולנוע. עיניה נודדות והגבר המרקד מולה בחצר הופך מטושטש. הקהל מתרגז: "מה קרה לה זאתי?", אבל לנסיכה זה לא מזיז. הקהל מתרומם על רגליו: "רוצים אהבה! רוצים אהבה!". ביציע מתחילים לגלגל את בקבוקי הטמפו הריקים לכיוון השורות הראשונות "את הכסף! את הכסף!". הנסיכה נכנעת, כורכת את הסארי ויוצאת לחצר למצוא אהבה. אבל הוא עבר כבר לחצר השכנה, מנגן באקורדיון לחלון ממול, שם מנופפת לו נערה, בידה מכתב ופיה מדובב בצייתנות את קולה של מנגשקר. הנסיכה מסתובבת ועולה במדרגות ביתה עם כיתוביות סוף הסרט. "טפו, איזה סרט מגעיל", יורק הקהל על הרצפה.