איך אומרים דיווה בפולנית?

את צעדיי הראשונים בעיתון חדשות ז"ל עשיתי כמבקר לשעה של תחרות האירוויזיון של 1988, בה זכתה זמרת קנדית צנומה בעלת קול אדירים שייצגה את שוויץ. היא עמדה עם אגרופים קפוצים (כך כתבתי), מאחריה תזמורת ענק, והצליחה להעפיל על הסאונד הבומבסטי בקול בומבסטי עוד יותר. קראו לה סלין דיון, ומולה הציבה ישראל את ירדנה ארזי מלווה בפמליה בסדר גודל של פמליית השר בניזרי במסעו האחרון לארה"ב, שנועד לפתור את בעיות האבטלה.
מאז עברו 13 שנה וסלין דיון גברה כבר על התזמורת של הטיטאניק השוקעת. היא נראית היום כמו הפולניה שלא הייתם רוצים לפגוש בסימטה חשוכה באמצע הלילה. בזמן הזה היא זכתה גם בתואר דיווה והוצבה תדיר על במה אחת עם אחיותיה לצרה, ויטני יוסטון, מריה קרי, דיון ווריק, וכל אותן זמרות שהוכרזו דיוות ונאלצות להתמודד, בצד ההצלחה, הפרסום והמיליונים, גם עם קללת הדיווה, לאמור בעל דפוק, משברים נרקוטיים ואנורקסיים לחילופין, ותספורות גרועות (ויטני יוסטון ורעמת התלתלים בשנות ה-80, סלין דיון והדבר הנפוח ההוא).
הן נוטות לכל תחלואי הפירסום שמעטיר העולם המערבי הקפיטליסטי בנדיבות על ראשן המעוצב. כך מנסה מריה קרי להתאבד אחרי שנפרדה מחבר, וכל זאת אחרי שעשתה שנים הכרחיות במחיצת בעל מפיק מבוגר ועשיר, תוך שהיא מתחבטת, מדי קליפ, האם לחשוף את מכמניה עד הסוף או להסתפק בתדמית הקציצה שלא תהיה אף פעם זנותית יותר ממדונה. וויטני יוסטון, בין שמועות עונתיות על היותה לסבית לבין שלב נוסף בהתפוררות נישואיה התמוהים לבובי בראון חדל האישים, נתפסת עם סמים בשדה התעופה (מה שרק מעיד על המצב הנואש של מי שאפילו לא מצליחה לתכנן את צעדיה שניה קדימה), וסלין שלנו, עם הדבר הנפוח ההוא על הראש, נראית תמיד כמו אחת שלא אכלה שנתיים, וגם היא גוררת איזה בעל משונה וסיפור משפחתי קורע לב.

אז איך זוכים בתואר דיווה?

האם יכולת הטיפוס במעלה האוקטבות הוא הקובע? האם זהו לבוש מהמלתחה הנשכחת של "דיינסטי"? האם היכולת לרדת במשקל כאילו היו הדיוות גולשות בסנפלינג הקלוריות? דיוות העבר (ולעיתים, בעת הצורך, גם ההווה) נוסח ברברה, בט מידלר וארתה פרנקלין, הפכו דיוות, בין השאר, בשל תמיכה מאסיבית של קהילות הגייז בעולם שהאדירו את שמן ויצרו דראג-קווינס בדמותן. דיוות ההווה, לעומת זאת, מספקות את הצד הדרמטי-טראגי ולעיתים נראות בעצמן כאילו חיקו הן את הדראג קווינס.
גם הדיווה הפרטית שלנו, ריטה, זוכה להערצת הקהיליה המקומית, אם כי על סמך דוברים מטעם עצמם של הקהיליה היא מתעלמת בקביעות מכל חיכוך בלתי רצוי בחגי ומועדי הגייז. בכלל, הדיווה שלנו השתבחה לפחות בחיים רגועים יחסית לאחיותיה הנוכריות. גם בעלה מוצלח יותר מענקי רוח דוגמת בובי בראון. ריטה מסתפקת בהופעות בומבסטיות בהן היא מותחת את עצביה עד קצה גבול היכולת (גם שלנו) ובהיענות ממלכתית להפצרות ביביהו בחגיגות היובל הזכורות למשמץ. נכון, זה לא כמו החיבוק בין ביל וברברה מעבר לימים, אבל זה מה שיש לנו. אם היתה חוזרת ומתהלכת בינינו אסתר עופרים - דיוות הדיוות, הברבורה הענוגה על סף התמוטטות העצבים - היינו יכולים לאתגר את המלכה הבלתי מעורערת, עם מלכה כן מעורערת, אך ריטה זה מה שיש, ורמי גם. ודיווה כחול-לבן חדשה (חוץ מניני, שלא ממש נחשבת) אין.

הדיווה החדשה של המעצמה היחידה

אלא שהעולם לא מתענין בנו, אינו מסתפק במה יש, ומחפש תדיר את הדיווה הבאה. זה טוב לעסקים, טוב למעצבי שיער ובגדים נוצצים - בקיצור, טוב לעולם. ואז באה לה דיווה חדשה והיא בכלל לא יודעת שהיא כזו. בת עשרים, ילידת מנהטן, יפה באופן קיצוני ומכאיב, פורטת עלי פסנתר, ואפילו, בניגוד לאחיותיה, מחברת את שיריה בעצמה. אלישיה קיז (Alicia Keys) היא הדבר החם הטוב ביותר שאמריקה איחלה לעצמה הקיץ, וכבר הרעיפה עליה סופרלטיבים ומכירות בסדר גודל לא הגיוני גם לשיגענות המיינסטרימים של המעצמה הראשונה והיחידה. כל עיתון רוק דאג להכתיר אותה כמלכה החדשה ולהעניק לה חמישה כוכבים כמו כלום. ומה יש בדיווה הזו שאין באחרות? כיצד דילגה על מועמדות כמו מרי ג'י בלייג' וזינקה היישר לצמרת עם מכירות של שני מליון עותקים מאלבום הבכורה בקיץ אחד בלבד?
המבקרים המבאסים יותר מוצאים קשר בין העובדה שג'יל סקוט (יקירת המדור) נמצאת באולפן ולא משמיעה קול, וכך גם דיאנג'לו - זכר אמנם, אך דיווה לכל דבר. ואלישיה ממלאת את המשבצת החסרה. אחדים, תומכים יותר, מוצאים באלישיה סוג של געגוע לימים יפים ותמימים, ימי הסאונד של פילדלפיה עם תזמורות ענק וקלידים בקידמת הבמה, נוסח בוקר טי והאם ג'יס עם נגיעות בסול ותיק וחזק מבית היוצר של אייזק הייז, גניבה קלה מג'יימס בראון ("This Is A Mans World" בלהיט "Fallin") וכרגיל בשנה האחרונה עם הרבה איזכורים לקרטיס מייפילד המנוח, שזוכה ללוויה המוזיקלית המרשימה ביותר שזמר אפרו-אמריקאי יכול לאחל לעצמו.
אמריקה אוהבת דברים חדשים, אבל כאלה שיזכירו לה את העבר ויהוו המשך להיסטוריה של הפופ. אלישיה, עם קול חזק כמו של מרי ג'י בלייג', נעימות של ג'יל סקוט ואיפוק מסוים, שמשחרר מדי פעם רמיזות על היכולות הקוליות ותכולת האוקטבות המרשימה, עושה להם את זה. לי היא עושה את זה פחות. לאמיתו של דבר, אני לא מצפה לשום דיווה. זה אלבום קצת משעמם, אבל אני יכול להבין את הקסם שהוא מהלך על האמריקאים. כמו עשרות מוזיקים שלא ממש תופסים פה (למעשה, כל אוסף הדיסקים של רון מיברג בעשרים השנה האחרונות) וכנראה לא יתפסו, יש להם, לבני המעצמה החזקה, יכולת לחבור בחיבה למיינסטרים בצורתו הטהורה.
כפי שגרסתי לא אחת, במדינות שאינן נמנות על מרכזי הפופ הראשיים בעולם יש נטיה לדבוק באלטרנטיבה, מתוך תחושות מיוחדות של ריחוק; צריך להיות, כנראה, חלק ממסורת פופ המעוגנת היטב במעגל החיים, מילדות עד זיקנה, כדי לגלות שאר רוח מיינסטרימי, לא לחשוש ממנו ואפילו לאהוב אותו. אני לא בטוח שזה פסול, אבל אפשר להתנחם בכך שרחוקים ככל שאנחנו, לפחות מתקיימת בנו כמיהה לעניין, נועזות וחדשנות. בקיצור, אפשר לוותר בינתיים על הבשורה החדשה מארה"ב כפי שעשינו עם כל כך הרבה בשורות אחרות ולהישאר בחיים. בכלל, כדאי להישאר בחיים, וגם זה עניין לא קל אצלנו.