מגפת הדבררת

ידיעה קטנה בעיתון דיווחה על איש עסקים ישראלי שישב במטוס של חברת תעופה פולנית, ממתין להמראה, ודיבר בטלפון הסלולארי שלו. הדיילת ניגשה אליו וביקשה שיסגור את המכשיר, לאור האיסור החוקי על שימוש בו במטוס. הישראלי התעקש, המשיך לדבר, הובא מישהו מאנשי הצוות להשתיקו, והוא החזיק בשלו, צעק, התחצף, ולבסוף הגיעו שוטרים והורידו אותו מן המטוס. הוא שב לארץ במטוס אחר, לאחר כמה שעות ולאחר ששופט הטיל עליו קנס גבוה.
הפולנים נהגו בו בחומרה כזאת, משום שאינם מכירים, כנראה, את ה"הומו-ישראליס" – זן אנושי מחונן בתאוות דיברור שאינה בת כיבוש, ואינה נפסקת. לא יעלה על הדעת שיימצא ישראלי, על פני האדמה או בשחקים, בגבולות ארצו או בכל ארץ אחרת בתבל רבתי, מבלי שיותר לו להתקשר, בכל רגע ורגע – במכשיר הפלא שהומצא, מן הסתם למענו ולסיפוק תאוותו – עם בנו, חמותו, אהובתו, שותפו לעסקים, וכיו"ב.
התופעה הישראלית הזאת מפליאה אותי בכל עת שאני יוצא מביתי. לפני ומאחורי, על מדרכה זאת ועל מדרכה שמנגד, מתהלכות נערות בנות 14 ונשים בנות 40 (כן, כאן המין הנשי הוא השולט), עם הצרצרים האלה צמודים לאוזניהן, והן מדבררות לתוכם, בלחשושי אהבה, בגערות כעס, בהטפות מוסר, בתחנונים – ואינן מפסיקות לרגע גם כשהן חוצות את הכביש הסואן, וגם לא כשהן על מדרגות האוטובוס וידן השנייה מושיטה את דמי הנסיעה, וגם לא כשהן בתוכו עם עוד 35 נוסעים. ועם זאת, מפליאה אותי התופעה העוקבת את הראשונה, והיא ה"פתיחות" הישראלית הפנטסטית, שאינה יודעת מעצור ורסן, ושאין דומה לה בעולם כולו: אף לא אחת מאלה המתנות אהבים עם הסלולאריים שלהן, אינה מנמיכה את קולה כשהיא עושה זאת במקום ציבורי (והוא הדין גם בגברים). תמו עכבות מישראל!
במונית "שירות", עם עוד 5 נוסעים, אני שומע את קולה העולה ויורד של אחת המדבררות אל זה הקטן הצמוד לאוזנה, ואגב נסיעה של 20 דקות אני מתוודע אל כל פרשת היחסים האינטימית המסובכת (הטרגית? עם בעלה? עם מאהבה?) המרתיחה את דמה:"בוא'נה, מה קרה לך? התחרפנת או מה?! אל תספר לי שהיית אצל אמא שלך, תזכור שאני בן-אדם היסטרי ולא מאמינה לאף מילה שלך! מה זה צריך להיות לא ידעתי? לא ידעת?! אתה יכול לקפוץ לי! אם אני ירצה, אני יתנהג כמו כוסית ולא יעזור לך, אני אשפוך את הציצים שלי". והמדהים ביותר, שהיא מסיימת את השיחה ב"תוריד את החיוך המלוכלך הזה מן הפרצוף המזויין שלך!" איך היא יודעת שהוא מחייך? האם הסלולארי הוא כמו הנביא הקדמון שלנו, שהיה מכונה גם ה"רואה"?
ואתמול, בסניף דואר, כשאני עומד בתור לפני האשנב עם עוד תשעה אנשים, מישהו בעל גוף, שעומד מאחורי, רועם בסלולארי שלו בקול שמרעיד את סיפי האולם: "עד שאתה לא גומר את השפריץ על הקיר של בית השימוש, אני לא משלם לך חצי פרוטה! תשכח מזה! משפט? אתה מצחיק אותי! לא תדע מהחיים שלך לפני שתגיע למשפט!"
כשאני רואה איך נושאי הכלים המצרצרים האלה מתרבים אצלנו מיום ליום, כך שעוד מעט-קט לא יהיה ישראלי אחד בארץ ללא סלולארי דבוק לאוזנו - עולה בדעתי שברבות הימים, על-פי חוקי האבולוציה והמוטציות הביולוגיות, ייהפך הגופיף המתכתי הזה לעוד איבר מאיברי גופו של ה"הומו-ישראליס".