לשים גבול לאלימות

רעיון ההפרדה החד צדדית – "אנחנו כאן, הם שם" כאמרתו של ברק – אינו מקורי ואינו חדש, משמעו: הגדרת קו גבול חד צדדית, בינינו ובין הפלסטינים. הרעיון עולה חדשות לבקרים, בכל עת שעולה גל האלימות מעבר לרמת "הנסבל' הציבורי שלנו. הגיונו נובע מהמשמעות שמעניק לו כל טוען:
יש כאלה שעבורת משמעות ההפרדה היא "גדר" - חיץ בלתי עביר, משהו שישאיר את האלימות בחוץ. חלק אחר, יראה בה את הדרך לביטול כתב האישום הליברלי: שוב לא נהיה "כובשים", לא בעיני עצמנו ולא בעיני אחרים. יהיה מי שיאמין שההפרדה תעניק לנו כתב שחרור היסטורי מאחריותנו כביכול, לאי הקמתה של מדינה פלסטינית, ויהיו אלה שיראו בה חסם דמוגרפי שימנע את מימוש זכות השיבה הפרטני המתחולל הלכה למעשה יום יום, לנגד עיננו ואוזלת ידינו, בשל הרווחה הכלכלית היחסית בתחומי הקו הירוק. ויהיו גם אלה, אמנם מעטים, שיראו בהפרדה החד צדדית סוף לסכסוך, בתנאי כמובן שהגבולות יהיו של 67' ושהמתנחלים ישובו אל גבולם.
אבל כל הנימוקים הללו, ביחד ובנפרד, לא יניבו ולוא גם אחד ממאוויים אלה: ההסתה לא תיעלם, נישאר "כובשים ומנשלים" גם אם נחזור לגבולות 67' ונעקור את כל ההתנחלויות. "הכיבוש וההתנחלות" יחולו אז על יפו, חיפה ועכו. הטרור ימצא לו דרכים אחרות לדלג מעבר לגדרות ולמכשולים, ו"קץ הסכסוך" יידחה עד לאחר השלמת זכות השיבה ושיקום אחרון הפליטים, שמספרם ימשיך לגדול מדור לדור.
ואם למרות כל אלה קיים הגיון במהלך כזה יש לחפשו במקום האחד שבו יש לו קיום: למשא ומתן האלים המתנהל גם מדינית (!) בעצם ימים אלה ובעתיד. שכן, האלימות היא אמצעי מוכח בידי הפלסטינים להשגת מטרותיהם האסטרטגיות, שאינן מסתיימות בהקמת מדינה בגבולות 67'. בניגוד לטענות הנשמעות כאן משמאל ומימין, האלימות מבחינתם השתלמה עד עצם היום הזה. טענה זו שהושמעה פומבית לאחרונה על ידי ראש השב"כ לשעבר עמי איילון, הודחקה אצלנו, והמפתיע הוא שעדיין מקבלי ההחלטות הן מימין והן משמאל מסרבים להודות בה גם כיום. האלימות הבלתי פוסקת, שינתה את דעת הקהל הן בעולם והן בישראל לטובתם.
קל לראות איך שינתה האלימות את העמדות הלאומיות בחברה הישראלית: התנועה לשלום ובטחון, שמצעה קרא להסדר עם הפלסטינים על בסיס שתי מדינות ושני עמים, לא הצליחה להיכנס לכנסת בבחירות 69'. מיעוט זניח זה הואשם בזמנו על ידי קברניטי אוסלו לעתיד בספק בגידה. ואילו היום – קיים רוב בציבור המוכן לראות מדינה פלסטינית לצידה של מדינת ישראל. את הרוב הזה הניבה האלימות המתמשכת של הפלסטינים ולא תבונת מקבלי ההחלטות, בישראל. זו התובנה האסטרטגית המנחה את ערפאת ותנחה את יורשיו, אם לא נשרש אותה בעזרת קביעת גבול חד צדדית מדורגת, המפחיתה את שיטחה של המדינה הפלסטינית העתידית, ככל שיתמידו באלימות ככלי בניהול המשא והמתן.
משא ומתן תחת אש ימשך כל עוד לא תיבנה אצל הצד השני תובנה אחרת, האומרת ששכר
האלימות יצא בהפסד טריטוריאלי.