מרד המפריטים

ושוב עולה על הפרק האפשרות לממשלת "רפורמה אזרחית" על בסיס קואליציה של המפלגות החילוניות לבדן.
אז לפני שמתחיל "המרד החילוני" הגדול, אולי, אם יורשה לי, כדאי לברר בשם מה בדיוק מורדים. מה שהצית את "המרד", כדאי לזכור, היתה ש"ס שנטשה את קואליציית השלום. אז "המרד" הוא בשם השלום. זאת בהחלט מטרה ראויה. אבל שלום וה"רפורמה האזרחית" הם לא אותו דבר, ולפני שעורכים את הקפיצה הזאת, שמלווה אותה פסאדו-אידיאליזם, כדאי לברר גם לטובת מה, לא רק נגד מה, מורדים.
אם אני מבין נכון את הרוח שמאחורי תשפוכת המלים על חופש הפרט וזכויות האזרח, על כפיה דתית וחוקה הומניסטית, זה מין מרד בעד זכותו של כל אחד לעשות מה שהוא רוצה. הזכות של כל אחד לעשות מה שהוא רוצה זאת אידיאולוגיה נוחה להפליא, בעיקר מפני שאף אחד לא צריך להבהיר מה הוא רוצה - בעיקר מה הוא רוצה שהחברה הישראלית תהיה.
לחברה שבה כל אחד יעשה מה שהוא רוצה, שכל האידיאולוגיה שלה היא חוקי משחק שווים לכולם, יש שם: חברת שוק. כשכל אחד יעשה מה שהוא רוצה, ושם דבר לא יחבר אף-אחד לאף-אחד, החזקים, אלה שיש להם, יהיו חופשיים להתחזק יותר, ואלה שאין להם יהיו חופשיים להתרושש. זכותם של העניים לגור מתחת לגשר, כמו שקרא לזה פעם הוגה גרמני אחד ממוצא יהודי. המרד האזרחי הזה, במילים אחרות, מחובר בחבל הטבור לשוק החופשי.
כדי לבלום את התרחבות הפערים העצומה בין עשירים לעניים בישראל, צריך לא פרוצדורה מפוררת, אלא ערכים מאחדים. לא את סוג האינדיווידואליזם שמעוגן בקדושת זכויות הפרט, אלא את סוג הקולקטיביות שבו המדינה היא יותר ממסגרת חוקתית.
ברוב התלהבות, בשם שחרור הפרט, ובמסגרת המלחמה נגד המשיחיות של המתנחלים, אנחנו עדיין חוגגים את שחרורנו מעריצותה של הציונות. את הפלת "ההגמוניה האשכנזית" של מפא"י, והשחרור מהטמטום הגאה של אחרי מלחמת ששת הימים. באותה הזדמנות העפנו מהחלון חזון של חברה שבה העשירים אחראים גם לגורלם של העניים.
"האליטה" הציונית-מפא"יניקית-אשכנזית כבר מזמן לא כאן, והאליטה החדשה לא נראית לנו כאליטה מפני שכאילו אין לה אידיאולוגיה. להפך, היא בעד ש"כל אחד יעשה מה שהוא רוצה". אבל גם זאת אידיאולוגיה, כמובן. האידיאולוגיה של הפירוק והפירוד והסקטוריאליות. האידיאולוגיה של הפרטת הערכים, הפרטת ההיסטוריה, הפרטת הזכויות, הפרטת הישראליות, הפרטת ההסתדרות והפרטת מדינת-הרווחה. או במילים אחרות: ההגמוניה של השוק החופשי. כבר מזמן הבעלים האמיתיים של מדינת ישראל הם הדנקנרים והאריסונים - לא ברל כצנלסון ובן-גוריון. העשירים החדשים ולא הציונים הישנים. "המרד החילוני" הגדול, הוא המרד שלהם. הוא המרד שיעצב חברה ששום דבר חוץ מהשוק החופשי לא מחבר בין חלקיה.
אז מי שרוצה למרוד, כדאי שימצא משהו ראוי יותר למרוד בשמו מאשר הפרוצדורה והשוק החופשי. מפני ששני הצדדים הכאילו-ניציים במלחמה הזאת - הש"סניקים והיאפים - הם חלק מאותו תהליך מפורר, חלק מאותו מהלך סקטוריאלי שמגדיל פערים ולא מצמצם אותם. מי שרוצה למרוד, בקיצור, שימרוד נגד מהלך ההפרטה עצמו, הפרטת כל מה שיקר בישראליות ההולכת ומתבזרת.
הנה הצעה קטנה. "דור שלום" עוסקת כבר כמה זמן בהקמת גנים זולים בשכונות עוני. אם יהיו גנים לילדים עניים בישראל, יהיה פחות מקום גם לסקטוריאליות של אריסון ו"חוקה לישראל" וגם לסקטוריאליות של ש"ס.

גדי טאוב, סופר, שוהה בניו-יורק.